דוקאביב 2021: מכתב לעורך

(שם הסרט במקור: Letter to the Editor)

אני מחבב את אלן ברלינר. כמה מהסרטים שלו שראיתי בעבר הוכיחו שהאיש אובססיבי ברמות בלתי נתפסות, אבל גם מודע לאובססיות שלו, ויודע להתייחס אליהן במידות שוות של רצינות ושל הומור. יש לו כשרון מוכח ביצירת סרטים שהם בעת ובעונה אחת עמוסים בטריקים קולנועיים אינסופיים אבל גם דיונים רציניים בחיים כפי שברלינר מבין אותם.

לצערי, "מכתב לעורך", לטעמי, הוא מהפחות טובים של ברלינר.

אני מבין את נקודת המוצא שלו: קינה על פורמט העיתון המודפס כפי שאנחנו מכירים אותו, ובאופן יותר ספיציפי – על המהדורה המודפסת של הניו יורק טיימס. אבל הפורמט שברלינר בחר בו לטעמי הוא מגביל מאוד – הבמאי הפעם מסתכל רק בתמונות. כמו אדם שמיתמם שהוא קונה פלייבוי בשביל המאמרים, ברלינר משתמש אך ורק במימד הויזואלי, ומתעלם מהכתוב. מצד אחד, יש בזה הגיון – ברלינר הוא קולנוען, והוא מבקש לבדוק איך התמונות בעיתון עיצבו את החשיבה שלו לגבי בניית פריים ותפיסת העולם דרך עדשת מצלמה. מצד שני, ברלינר מהגג לאורך שעה וחצי על אינספור אספקטים של חדשות, ועם כמה שתמונה (היתה פעם) שווה אלף מילים, ועדיין יש צורך בעוד מילים כדי לתת קונטקסט לתמונה. ובכך הסרט הזה כושל.כל הסרט בנוי מאלפי צילומים סטטיים. חלק מהם נשארים על המסך לכמה שניות, אחרים רק לשברירי שניה. ברלינר יודע לבנות סיקוונסים של טריקים קולנועיים, כך שלרגעים הוא מחיש את מהירות העריכה ולרגעים מאיט. תוצאת לוואי של הטכניקה הזו היא שלא מעט מהצילומים שהוא מציג בסרט הזה מאבדים מחשיבותם מכיוון שהם מהווים כלי קולנועי בידי ברלינר כדי ליצור חגיגה ויזואלית. אמנם הרבה צילומים מהווים כאן אילוסטרציה למשהו אחר (הוא יכול לדבר על בית קפה בניו-יורק, ולהראות צילום של בית קפה פריזאי, למשל), אבל כשצילום כלשהו נראה על המסך לאורך של מצמוץ העין, אין לו ערך בפני עצמו. וכך בעצם ברלינר מהרהר על העולם בעזרת סדרה של צילומים שחלקם לא חשובים, כלי בידי היוצר, ואם הם לא חשובים, אז למה לשמר את המהדורה המודפסת של העיתון בכלל?

יש שני רגעים בסרט שבהם ברלינר ממש נמצא בתוך החדשות, אבל רק אחד מהם באמת נוגע ללב – רגע נפילת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. ברלינר הוא ניו יורקי, והפעם החדשות דפקו אצלו בדלת הפרטית. הפעם לא היה כל מרחק בין מה שהוא רואה בעיתון לבין מה שהוא רואה, שומע, ומרגיש ביום יום. וזהו הרגע הכי מוצלח ב"מכתב לעורך" – אם כל הסרט הזה הוא הגיגים אישיים על החדשות בעולם הגדול, הפעם העולם הגדול מגיע ממש אל מול חלון ביתך. הרגע השני שבו ברלינר משתתף באופן אישי בחדשות הוא סצינת איסטנבול, אבל כאן ברלינר הוא אורח. הוא נמצא בתוך התרחשות חדשותית מאסיבית, אבל הוא אורח. אכפת לו, אבל בסופו של דבר, הוא חוזר הביתה, ומשאיר את טורקיה לטורקים.

לחלק החשוב של העיתונות בעיניי, מה שנקרא "עיתונות חוקרת", מגיע ברלינר רק בשלב מאוד מאוחר בסרט, ורק כמשהו שנדמה לי שהוא עושה מתוך אילוץ. הוא מזכיר את הנשיא לשעבר טראמפ כבר בהתחלה, משמיע קטע מנאום שלו בו הוא משמיץ את ה"ניו יורק טיימס", אבל מיד עובר לדבר על העולם דרך עיניו שקוראות את העיתון. הסיבה שבגללה טראמפ כל כך התעצבן מהעיתון מגיעה לסרט רק לקראת סופו. הסרט זוכה האוסקר "ספוטלייט" הראה שתחקיר עיתונאי הוא לא איזשהו אידאל נשגב. זהו אלמנט חשוב לחיים המיידיים של האזרחים במדינה דמוקרטית. ברלינר להרגשתי מזכיר את זה כמעט בלי חשק.

מתוך כל זה יוצא ש"מכתב לעורך" הוא סרט חביב, כי אישיותו הנעימה של ברלינר נמצאת בכל רגע בסרט, ועם זאת, לטעמי הוא סרט מפוספס, כי היה כאן פוטנציאל לסרט הרבה יותר עמוק. מה שנשאר הוא חוויה חביבה שלא באמת משאירה משקל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “דוקאביב 2021: מכתב לעורך

  1. אני מודה שיש לי חולשה לברלינר ואני משוחד מראש לאהוב כל מה שהוא עושה, אבל זה באמת סרט מקסים וייחודי והזכיר לי פעם נוספת כמה עולם הדוקומנטרי פתוח ומשוחרר לעומת העולם העלילתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s