הציור: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Burnt Orange Hersy)

לפני יותר מעשור ביקרתי בפסטיבל הקולנוע בקארלובי-וארי, צ'כיה. אחד הסרטים היותר טובים שראיתי שם היה מותחן איטלקי מסחרר בשם "השעה הכפולה" (La Doppia Ora). הייתי בטוח שמצאתי שם את הדבר הגדול הבא (זה היה סרט הבכורה של הבמאי ג'וזפה קפוטונדי).  לצערי, מר קפוטונדי הזה נעלם לתקופה ארוכה למדי. היה איזשהו דיבור על רימייק אמריקאי שמעולם לא יצא לפועל, ואני מניח שזה האט את ההתקדמות שלו, אבל הסרט השני של הבמאי האיטלקי הגיע רק לפני שנתיים (ועכשיו מגיע גם לישראל. היו קצת עיכובים, אתם יודעים, מגיפה עולמית וזה). החדשות הטובות: "הציור" מתגלה כבידור אינטלגנטי ומאוד מעניין. סרט מעורר מחשבה. החדשות הפחות טובות: "הציור" נחות משמעותית מיצירת הבכורה המרתקת של קפוטונדי.

תחילת הסרט מניחה את היסודות לדיון המעניין שילווה את הסרט: עד כמה האמנות משקרת לנו? איזה חלק ביצירה הוא מציאותי, קרוע מהחיים, ואיזה הוא דמיוני, תוספת יצירתית של האמן? איך אנחנו, כצרכני אמנות, קוראים את היצירה? מה המשקל שאנחנו נותנים לאמת ולשקר שמרכיבים אותה?ועוד כהנה וכהנה שאלות שסובבות סביב האמת והשקר ביצירות אמנות. יש כאן דיון מרתק בעצם היצירה של אמנות, כשהבמאי מבין שגם אנחנו, בעצם, צופים ביצירת אמנות שמספרת על יצירת אמנות, כלומר, גם אנחנו צריכים לתהות על מי משקר ומי אומר אמת במותחן הזה. יש כאן מזימה. יש כאן עסקה. יש כאן פאם-פטאל (או שלא. אולי היא באמת מי שהיא אומרת שהיא). יש צורך לתחמן כדי להשיג רווח עסקי וכספי. סיפור מתח שבו רמייה משחקת תפקיד, והסיפור עצמו סובב ציורים, יצירות אמנות, והכל בתוך סרט, שהוא יצירת אמנות בפני עצמה – "הציור" הוא ממתק למחשבה.

אבל יש לסרט הזה כמה בעיות. נדמה לי שהבמאי התאהב מדי בדיון האקדמי עד שהוא שכח שצריך ליצור אשליה של חיים מציאותיים כדי שאני אוכל בכלל להרהר על האפשרות הזאת שיש כאן איזושהי אמת. לצערי, יש בסרט הזה בעיקר הרגשה מלאכותית מאוד. חוץ מהסצינה הראשונה והסצינה האחרונה, יש בסרט הזה 4 שחקנים בלבד – שני ראשיים ושני משניים. המשניים מופיעים יחסית מעט, מה שמשאיר רק את שני השחקנים הראשיים, בעצם (ואת המשרתים. אבל הם מופיעים לרגעים מועטים בלבד, וכמעט ולא אומרים מילה כל הסרט). כלומר, הסרט הזה מספק לי חוויה כמעט תיאטרלית – בתוך נוף איטלקי יפהפה מסובב הבמאי מעט מאוד אנשים שאין להם כמעט אינטראקציה עם העולם. כמו עכברי מעבדה שבאים לשרת מחקר אקדמי – הסרט הזה חסר תחושת מציאות, והוא הרי דן בקשר בין האמת לשקר, אבל אין בו הרגשה של אמת. גם הדיאלוגים שנכתבו כאן לשחקנים מלאים בהתחכמויות, שזה נחמד עד גבול מסוים, ואחרי אותו גבול זה מתחיל להעיק. כמו דיון דידקטי שחסר את המימד האנושי.

הדיון הזה מתפתח במהלך הסרט, ויש לו מסקנות מרתקות: ערימת השקרים הזאת נערמת כל כך עד שהיא חוסמת את הדרך לרגש, והמוות הוא השלב הבא, רק שהרגש האמיתי בכל זאת חודר, אבל בגלל שהעולם כל כך מלא בשקרים, הרגש האמיתי הזה יהיה מנת חלקם של בודדים, ולא של הקהל הרחב (זהו השוט האחרון של הסרט). מצד שני, "הציור" הוא בעיקר שקר, משחק בשקרים, והמשחק הזה מענג, אבל גם מנדנד, כי אין כאן שיווי משקל עם האמת.

אז מה שיוצא בסופו של דבר, "הציור" הוא סרט מעניין מאוד, רק לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s