אגדת חורבן: הביקורת

לא תישא את שם השם לשווא

פעם בכמה שנים מגיע סרט כל כך שונה, כל כך אחר, כל כך פורץ דרך, עד שחייבים להביט בהשתאות ולומר: כל הכבוד. סחתיין על ההשקעה, סחתיין על התעוזה, סחתיין אפילו על החוצפה, אני מרכין ראש בפני הכשרון הגדול שנראה על המסך, בפני המקוריות, ובפני היצירתיות הסוחפת.

אבל זה לא מספיק. כל זה לא היה משנה אם כל המחשבה האמנותית הכל כך יוצאת דופן לא היתה באה לשרת איזשהו רעיון. הרי תעוזה אמנותית בפני עצמה אין לה ערך בעיניי. לפעמים יש סרטים מאוד מיוחדים שאני מרגיש שכל הקטע שלהם הוא "שופוני". תראו כמה אני כשרוני. וכל התסריט, והדמויות, והנראטיב, והמסר – הכל מכופף לאותו ספקטקל אמנותי מרשים, שבמקרה הזה הופך חסר ערך בעיניי.

וכאן, ב"אגדת חורבן", יש תסריט חכם, ויש רעיון מאחורי הסרט, ויש ביצוע שהולך יד ביד עם הרעיון.

הרי זה ברור לי שהפרויקט הזה מספר על נפילת ירושלים בידי הרומאים ועל חורבן בית המקדש אז, בשנת 70 לספירה, אבל הוא בעצם מסתכל על ישראל של היום. המילים "ממשלת זדון" נאמרות באופן מפורש בסרט, ומשום מה, הן נשמעות לי מאוד מוכרות. "אגדת חורבן" שם במרכזו דמות צעירה, דף לבן וחלק, ועל הדף הזה נכתבות קנאויות דתיות. מהר מאוד הוא נסחף באמונה דתית קנאית. וקל לראות את הדרך שבה העם הזה מתפרק.כי על זה הסרט. לא תישא את שם השם לשווא. אבל כל אחד כאן חושב שהוא משרתו של האלהים. וכל מי שלא איתו הוא האויב. והו, כמה שהסרט הזה אכזרי. מדמם מאוד. הדרך לטירוף קצרה. האמונה היוקדת, אמונה שצעיר קל להשפעה כמו גיבור הסרט נדבק בה, הופכת כל אדם אחר לחשוד בבגידה. ודין בוגד הוא הרי מוות. אז עם ישראל טובח בעם ישראל, כל אחד מאמין באמונה יוקדת שהצדק עימו, שאלהים בכבודו ובעצמו לצידו, והתוצאה היא חורבן.

"אגדת חורבן" יודע לערוך בקצב נבון אל ההתרחשויות השונות גם את ה להמשיך לקרוא