אגדת חורבן: הביקורת

לא תישא את שם השם לשווא

פעם בכמה שנים מגיע סרט כל כך שונה, כל כך אחר, כל כך פורץ דרך, עד שחייבים להביט בהשתאות ולומר: כל הכבוד. סחתיין על ההשקעה, סחתיין על התעוזה, סחתיין אפילו על החוצפה, אני מרכין ראש בפני הכשרון הגדול שנראה על המסך, בפני המקוריות, ובפני היצירתיות הסוחפת.

אבל זה לא מספיק. כל זה לא היה משנה אם כל המחשבה האמנותית הכל כך יוצאת דופן לא היתה באה לשרת איזשהו רעיון. הרי תעוזה אמנותית בפני עצמה אין לה ערך בעיניי. לפעמים יש סרטים מאוד מיוחדים שאני מרגיש שכל הקטע שלהם הוא "שופוני". תראו כמה אני כשרוני. וכל התסריט, והדמויות, והנראטיב, והמסר – הכל מכופף לאותו ספקטקל אמנותי מרשים, שבמקרה הזה הופך חסר ערך בעיניי.

וכאן, ב"אגדת חורבן", יש תסריט חכם, ויש רעיון מאחורי הסרט, ויש ביצוע שהולך יד ביד עם הרעיון.

הרי זה ברור לי שהפרויקט הזה מספר על נפילת ירושלים בידי הרומאים ועל חורבן בית המקדש אז, בשנת 70 לספירה, אבל הוא בעצם מסתכל על ישראל של היום. המילים "ממשלת זדון" נאמרות באופן מפורש בסרט, ומשום מה, הן נשמעות לי מאוד מוכרות. "אגדת חורבן" שם במרכזו דמות צעירה, דף לבן וחלק, ועל הדף הזה נכתבות קנאויות דתיות. מהר מאוד הוא נסחף באמונה דתית קנאית. וקל לראות את הדרך שבה העם הזה מתפרק.כי על זה הסרט. לא תישא את שם השם לשווא. אבל כל אחד כאן חושב שהוא משרתו של האלהים. וכל מי שלא איתו הוא האויב. והו, כמה שהסרט הזה אכזרי. מדמם מאוד. הדרך לטירוף קצרה. האמונה היוקדת, אמונה שצעיר קל להשפעה כמו גיבור הסרט נדבק בה, הופכת כל אדם אחר לחשוד בבגידה. ודין בוגד הוא הרי מוות. אז עם ישראל טובח בעם ישראל, כל אחד מאמין באמונה יוקדת שהצדק עימו, שאלהים בכבודו ובעצמו לצידו, והתוצאה היא חורבן.

"אגדת חורבן" יודע לערוך בקצב נבון אל ההתרחשויות השונות גם את התככים הפוליטיים ולהציג את כל הצדדים, אבל מרכז העשייה כאן הוא הדימום המסיבי של אנשי ישראל לאור חוסר הסבלנות כלפי האחר. השפה המדוברת שהסרט משתמש בה היא לכאורה אנכרוניסטית, שפה שכאילו מרחיקה את ההתרחשות מימינו אנו, ודווקא בגלל זה קל לראות בסרט הזה משל להווה, והטכניקה של הסרט משלבת ציורים סטטיים ברובם עם תנועת מצלמה שנעה על פני הציורים בקצב משתנה על פי ההתרחשויות בתסריט, ועיצוב פס הקול הוא קריטי כאן, ומעניק הרבה חיים לתמונות הסטטיות.

והחיים האלו הם מוות. מוות של אנשים סתם, מוות של משפחה, מוות מכל כיוון. ואפילו בסוף הסרט, עם בוא החורבן (אהמ, הרומאים עלו על ירושלים והחריבו את בית המקדש. אני מקווה שזה לא ספוילר בשבילכם), אפילו אז, הולך לו האדם עם אמונה עיוורת אל האבדון.

ההיבריס של האמונה באל וחוסר היכולת לראות דרך אחרת לעבוד את אותו האל היא בלב ההרס והמוות הגדול הזה.

ורק אדם אחד, דמות משנה, איש אחד הולך שקט באמונתו, כנוע, מבקש לעצמו רק לעבוד את האל, ולא יותר. מבקש לקיים את עבודת האל, ואם הדבר אומר להיכנע לכוחות הפועלים באותו רגע – אז זה מה שצריך. כל מה שהוא מבקש הוא לשמר את התורה. וזה ניתן לו. עד היום. עד עכשיו. עד ישראל 2021, שבה ממשלת זדון אחת עברה מן העולם, והגיעה ממשלת זדון אחרת (תלוי מי מסתכל). ובתווך – עם ישראל שלא יודע להשלים עם החלק השני של עם ישראל. האם חורבן בית שלישי לפנינו?

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “אגדת חורבן: הביקורת

  1. סרט אדיר, מהפנט ועוצמתי בטירוף, יצירה מונומנטלית בלתי נתפשת וחווית צפייה יחודית, גם בצפייה שלישית. יצירת פאר שחובה לראות בקולנוע עם מסך גדול וסאונד איכותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s