הרפסודה: הביקורת

אני מנסה לחשוב מה נער מליברפול היה חושב על "הרפסודה"

שלושה נערים, חברים הכי טובים, אוהדים שרופים של מכבי חיפה, רוצים לקנות כרטיסים למשחק של הקבוצה שלהם נגד מועדון הפאר ליברפול במסגרת הליגה האירופית. בגלל המצב הבטחוני המשחק הועבר לקפריסין, והחבורה יוצאת למסע הרפתקאות מטורף כדי להגיע למשחק.

והמצב הבטחוני – לא עושים ממנו עניין. אני מנסה לדמיין את הנער מליברפול שיראה את "הרפסודה" אומר: "משחק? נופלים עליכם טילים אנשים! איזה משחק בראש שלכם?! (וחוץ מזה, אין לכם סיכוי)". אבל "הרפסודה", בהיותו סרט ישראלי, לא עושה עניין מ"המצב". הוא אפילו מתבדח על חשבון המצב (סצינת התרגיל בבית הספר). כגבר ישראלי בן 48, מעניין אותי לראות את הנוער הישראלי גדל תחת איום מתמיד (ולא רק את הנוער בשדרות), ועדיין מצליח למצוא עניין בדברים שלא קשורים למלחמה. מעניין לראות איך "הרפסודה" מנסה, ובמידה מסוימת גם מצליח, למשש את הדופק של בני נוער בישראל של המאה ה-21."הרפסודה", בהגדרה, הוא סרט מסחרי לבני הנוער לקיץ, אבל עודד רז מביים סרט לא רע בכלל שלא מעליב את האינטלגנציה. אמנם האלמנט המסחרי מגביל אותו, אבל רז מפתיע, ומביים אותו בקצב יחסית איטי. רז משקיע בפיתוח מערכות היחסים בין הדמויות, ובעיקר בין שלושת החברים. הדינמיקה בין שלושת השחקנים (עומר דהן, לכאורה החתיך שאמור להביא לקופות את הבנות הצורחות, עידן שקרוקה, שאמור להיות הליצן האנרגטי והסוחף, ושחף כרמל, שאמור להיות הזה שייפול כדי שכולם יצחקו) נהדרת ונותנת לסרט עומק דרמטי מפתיע ומאוד לא אופייני לסרט שבמקור היה אמור להיות להיט אינסטנט מסחרי חסר לב.

ובכלל, הרי כבר מהתחלה ניתן לראות ש"הרפסודה" לא מזלזל בקהל היעד שלו. צילום איטי ומרשים מאוד של הים מלמעלה, שוט שמביא אותי לאט אל תוך הסיפור והדמויות. יש כאן חשיבה קולנועית שהולכת מעבר למסחרי אינסטנט. אמנם על הקצב האיטי מפצה הסרט בקטעי מוסיקה אנרגטיים מדי בווליום חזק מדי, והטיפול בסיפור של הבחורה (אנה זק) רשלני מדי (ולדעתי גם מיותר. שלושת הבחורים ממלאים את המסך מספיק טוב), וגם הדיאלוגים לא מספיק משויפים, אבל זה נסלח בעיניי ולא באמת פוגע בשטף הסיפור.

יש כאן כמה בחירות בימויות מרשימות, ובנוסף להתחלה היפה, אני אזכיר גם שברגע דרמטי חשוב רז בוחר לצלם מתוך האוהל, ולא מבחוץ, ולאו דווקא ממניעים של חוסר בתקציב. איכשהו, למרות שבבסיס זהו סרט מסחרי, עודד רז (והתסריט של עמיקם קובנר ושל דניאל קוץ') מכניסים נשמה בדמויות האלו של הישראלים הצעירים, שחיים בארץ משונה כזאת כמו ישראל, שסובלת מאיום מתמיד, אבל כדורגל (שלאנשים מסוימים הוא סם החיים עצמו) יתקיים כאן בכל זאת ולמרות הכל. לך תסביר את זה לנוער בליברפול.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s