אחד בלב: הביקורת

ובסצינת המחזמר הבנתי: הסרט הזה הוא Self Indulgent. טליה לביא עשתה כאן סרט שלהרגשתי היא מדברת בו רק אל עצמה, משתעשעת עם עצמה, מצחיקה את עצמה. זה סרט שלהרגשתי דומה למופע סטנד-אפ של קומיקאי סיני שמדבר סינית לקהל שלא מבין את השפה. אז לפעמים בורח צחקוק או חיוך בגלל משהו קטן שהוא עשה, או סתם בגלל שהדרך שבה הוא מדבר נשמעת מוזר, אבל רוב הזמן אני מרגיש מנותק ממה שאני רואה, כי אני לא מבין את ההומור הפנימי הזה.

יש כאן דמות אחת נורמלית – זו של החתן, רן דנקר. כל שאר הדמויות כאן מטורללות. וזה כולל את הכלה, שאני בכלל לא מבין למה הוא בכלל התחתן איתה. לא הרגשתי כל אהבה או קשר ביניהם (בעיקר בגלל שאביגיל הררי משחקת אותה כחסרת מנוחה ומעצבנת כבר מהתחלה), וכך כל משבר שמגיע בהמשך הסיפור לא מזיז לי, כי אני לא רואה שום קשר שעלול להיסדק.אני מבין שיש כאן סוג של סרט מסע לילי פסיכי, אבל בתוך מסע שכזה אני צריך שני אנשים נורמלים שעוברים הרפתקאות לא נורמליות. ושני האנשים האלו לא נורמלים. בטח לא כשהם ביחד. אין לי שום עוגן רגשי להיאחז בו, וכך, כשהסרט הופך ליותר ויותר מטורף, אני חי את הטירוף הזה כגחמה של הבמאית, כי אני לא מרגיש את הדמויות, ואני לא מרגיש שזה בא מתוכן.

אז עד כמה שסצינת המחזמר מרשימה, היא נראית לי תלושה ולא שייכת, ובעיקר באה להראות עד כמה להמשיך לקרוא