אחד בלב: הביקורת

ובסצינת המחזמר הבנתי: הסרט הזה הוא Self Indulgent. טליה לביא עשתה כאן סרט שלהרגשתי היא מדברת בו רק אל עצמה, משתעשעת עם עצמה, מצחיקה את עצמה. זה סרט שלהרגשתי דומה למופע סטנד-אפ של קומיקאי סיני שמדבר סינית לקהל שלא מבין את השפה. אז לפעמים בורח צחקוק או חיוך בגלל משהו קטן שהוא עשה, או סתם בגלל שהדרך שבה הוא מדבר נשמעת מוזר, אבל רוב הזמן אני מרגיש מנותק ממה שאני רואה, כי אני לא מבין את ההומור הפנימי הזה.

יש כאן דמות אחת נורמלית – זו של החתן, רן דנקר. כל שאר הדמויות כאן מטורללות. וזה כולל את הכלה, שאני בכלל לא מבין למה הוא בכלל התחתן איתה. לא הרגשתי כל אהבה או קשר ביניהם (בעיקר בגלל שאביגיל הררי משחקת אותה כחסרת מנוחה ומעצבנת כבר מהתחלה), וכך כל משבר שמגיע בהמשך הסיפור לא מזיז לי, כי אני לא רואה שום קשר שעלול להיסדק.אני מבין שיש כאן סוג של סרט מסע לילי פסיכי, אבל בתוך מסע שכזה אני צריך שני אנשים נורמלים שעוברים הרפתקאות לא נורמליות. ושני האנשים האלו לא נורמלים. בטח לא כשהם ביחד. אין לי שום עוגן רגשי להיאחז בו, וכך, כשהסרט הופך ליותר ויותר מטורף, אני חי את הטירוף הזה כגחמה של הבמאית, כי אני לא מרגיש את הדמויות, ואני לא מרגיש שזה בא מתוכן.

אז עד כמה שסצינת המחזמר מרשימה, היא נראית לי תלושה ולא שייכת, ובעיקר באה להראות עד כמה טליה לביא כשרונית (וכן, היא כשרונית. אנחנו כבר יודעים את זה), אבל זאת גם סצינה חביבה  שיכולה להיות סרטון קצר וחמוד ביו-טיוב, כזה שלא קשור לשום דבר. כל מי ששתי הדמויות האלו פוגשות הוא לא נורמלי בתורו, אבל אני לא מרגיש את הטירוף הזה משתלט על הזוג הזה, כי אני לא מרגיש את הזוג.

וכך אני מרגיש שטליה לביא איבדה די מהר את האיזון בין הרציני לקומי, והיא מתרכזת בעיקר בעולם שלה (הי, יש כאן אפילו עניין בתוך בית ספר לקולנוע), רק שאני לא מרגיש שהיא לוקחת אותי למסע ביחד איתה. אני נשאר מחוץ למסיבה. אז כן, יש כאן כמה רגעים משעשעים, וכמה רגעים אחרים שבהם העליתי חיוך, אבל בעיקר יש כאן סרט מאוד מבולגן שמאבד אותי מהר מאוד, כי שתי הדמוית שבמרכזו מסתובבות ברחובות ירושלים מבלי שאני אבין מה בכלל מדביק אותן ביחד, וכל שאר העולם שמסביבן מטורלל, רק שאני לא חווה את הטירוף הזה מתוכן, אלא כהנחתה של הבמאית-תסריטאית.

טליה לביא ביימה את אחד הלהיטים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. את זה אי אפשר לקחת ממנה. אני מניח שהלחץ ליצור עוד אחד כמו הלהיט ההוא הכריע אותה. לא זה הסרט שיחזיר אותה לזרועותינו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “אחד בלב: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s