התקופה היפה בחיי: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Belle Époque)

חוויה מאוד מתסכלת, הצפיה בסרט הזה. יש כאן את כל החומרים שאמורים לעשות לי את הערב בקולנוע. הרבה דמיון הושקע כאן. הרבה מחשבה. שחקנים מעולים (אחד מהם החביב עלי בעולם). ואפילו יש כאן גרעין רגשי מעניין – רצון לדבר על רגע בחיים שבו הכל מתפורר ונשבר, וממש באותו רגע, כדי לפתור את המשבר ולחזור חזרה למסלול, הסרט הזה מציע לחזור לאותו גרעין שבו הכל התחיל. ברגע שבו מערכת היחסים ארוכת השנים עולה על שרטון – זה הרגע שבו צריך לעצור ולחשוב מה התחיל את אותה מערכת יחסים. מה היה הניצוץ. נסיון לחזור להתחלה הוא גם מה שאולי יעזור להתניע מחדש את העתיד.

אבל יש בעיה. "התקופה היפה בחיי" הוא כמו נסיון מעניין מאוד ליצור סרט של צ'ארלי קאופמן בצרפתית. רגעים רבים בסרט הזה הם דואלים – גם מתרחשים במציאות הקולנועית של הסרט, ובאותה שנייה ממש יש עליהם הערה חיצונית, מבט מפוכח מלמעלה שמודע למניפולציה של הקולנוע, ובכל זאת מקבל אותה. כמו סרטיו של צ'ארלי קאופמן, בהם הכל מתרחש בתוך הראש של הגיבורים, ובכל זאת מתרחש, גם כאן הסרט הזה נע כל הזמן על הקו הדק שבין מציאות לדמיון. הכל מבוים כאן, ובאותה נשימה עובד בכל זאת על הרגש.

או אמור לעבוד על הרגש.

הבעיה של "התקופה היפה בחיי", להבנתי, היא שניקולא בדוס, הבמאי, כל כך מאוהב בקונספט של עצמו, עד שהוא שכח שיש כאן דמויות שצריך לדאוג להן. וכך הסרט הזה כל כך עמוס כל הזמן בסיפורים ובסיפורי משנה (ובסיפורי משנה משנה) עד שהוא מהר מאוד מאבד פוקוס מהדמות הראשית. אז כן, יש את הסיפור של הגבר המבוגר שמחפש מחדש את התשוקה למי שהיתה בת זוגו במשך עשרות שנים. אבל יש גם את הסיפור של אשתו, שבוגדת בו אבל גם בעצם איבדה קשר עם אותו אלמנט רגשי שהנחה אותה שם בהתחלה (ובאופן מפתיע, זאת דווקא פאני ארדן שמצליחה להביא את הרגע הכי מזוקק רגשית בסרט בסצינה האחרונה, הרגע שבו היא נפטרת מהציניות שהנחתה אותה למשך כל דקות הסרט ולרגע שוב מרגישה. זה הרגע המרגש היחיד בסרט, כי הסרט לא עליה); ויש גם את הסיפור של הבמאי של כל ההתרחשויות והאובססיה שלו עם אחת השחקניות (ושל השחקנית עצמה, שאוהבת ולא אוהבת אותו); ויש גם סיפור של אחד השחקנים שנפגש עם אבא שלו (שנפטר לפני כמה שנים).

"התקופה היפה בחיי" מזגזג כל הזמן בין כל הסיפורים האלו מבלי למצות אף אחד מהם. הרגעים הדרמטים נוזלים מהר מאוד החוצה ללא מימוש מכיוון שהסרט הזה עסוק כל הזמן בריצה הלאה, לסיפור הבא, לרגע הזה שבו הצופים יגידו עוד פעם "וואו", אבל בגלל שהסרט הזה עסוק כל הזמן בקונספט שלו, הוא שוכח שלפעמים צריך להאט, להקשיב להלמות הלב. להבין. להתרגש. אפילו לעבור עם הדמויות את רגעי הפליאה, ההתאהבות מחדש, ההתפכחות, ההבנה. הכל צריך לבוא עם הדמויות, ביחד איתן, ולא בגלל הסגנון הייחודי שכאילו נכפה כאן מלמעלה.וגם אם אני רוצה לפרק את הסרט הזה לסיפורים הבודדים שמרכיבים אותו, גם כאן העריכה רצה מהר מאוד, חותכת הרבה יותר מדי בעצבנות את הרצף, המצלמה אנרגטית מדי, זזה מהר מדי בין השחקנים לעיצוב התפאורה המרהיב שנדמה שתופס יותר תשומת לב מאשר השחקנים והדמויות שממלאים את אותו עיצוב, וכך, גם אם אני מנסה לבודד את האלמנטים המרכיבים את הבלגן הזה, ולבחון כל אחד מהם בנפרד, גם שם הסרט הזה חסר מנוחה בצורה מתסכלת, לא עוצר ולו לרגע כדי שאני אוכל להרגיש עם הדמויות.

אז מה שנשאר הוא רעיון יפה שטובע בתוך תצוגת תכלית מרשימה אמנם, אבל חסרת רגש אמיתי. סרט מפוספס ואפילו מתסכל, לנוכח הפוטנציאל העצום שהיה כאן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “התקופה היפה בחיי: הביקורת

  1. אוקי שתי דבר שנראה שהמבקר פספס ואחד שאני לא מסכים איתו.
    הסרט צוחק על סדרות וסרטים מודרניים ככול הנראה משנות ה2010-2020 הסדרה לדוגמא שהציגו בסצנה הראשונה שנראית בדיוק כמו סרט של ג'ורדן פיל (בלי מטאפורות שבכנות אין לי מושג מה הן) או פרק במראה שוחרה או סדרת מטח אחרת של נטפליקס ואמזון בכול מקרה מה שהסצנה זה השימוש בסיטואציות מודרניות (במקרה הזה השימוש באולפן כדי לשחזר תקופות שונות בהיסטוריה) כדי להוציא סדרה אלימה וקיצונית שכל מטרתה היא למשוך צופים בגלל שהיא "רלוונטית" כדי להביא כסף למפיקים שלה . התוצאה הסופית היא סידרה שנסה להיות מרדנית אך היא כל כך קיצונית ומופרכת עד כדי אפאטיות שמובעת בחוסר אכפתיות (ויקטור, הבעל) או קבלה של הסדרה כמשהו גדול ורווחי בלי שום קשר לתוכן (מריאן, האישה). עכשיו עם הביקורת הזאת הייתה רק לסצנה אחת ניחא היה אפשר לבקר את הסרט הזה על חוסר מיקוד אבל הסצנה הזאתי היא אחד משני נושאים מרכזיים בכל הסרט והיא מלווה את הדמיויות לכל אורכו (השני הוא התמקדות בהווה אך זה גם מקושר לנושא הראשון). כל הדמיות עוברות בערך כל קלישאה קיצונית שאתם יכולים לתאר סיפורי רקע טרגיים, משבר אמצע החיים/ זהות, חיפוש אחר אושר, חיפוש אחר ריגוש ולא משיגים אף אחד מהדברים הללו כי כמו הסצנה הרצון שלהם לחפש את הדברים הללו הוא כל כך קיצוני עד שהם מתעלמים מהמציאות ובביקורת שמסביבם ומשלמים על כך מחיר כבד נפשי וכלכלי , הרי הסרט מציג תעשייה שלמה שמתפרנסת מאסקפיזם לא מדויק, מותאם לצרכן והכי חשוב יקרררררררררררר לא ראיתי בימי חיי ביקורת כל כך ברורה מפוספסת בכל כך הרבה ביקורות.

    מה שמוביל אותי לדבר שאני לא מסכים איתו והוא שהדמויות בסרט כן מפותחות וההרגשה שלסרט אין זמן לנשום היא מכוונת. הדמיות חייבות להיות מפותחות ובעלי חיים אישים עמוקים הסרט מדגים באמצעותם את התמודדות שלהם בעולם המודרני ואכן הם כאלו, לכל דמות מערכת יחסים עמוקה עם אהוביהם , אישיות משלה אפילו "קוורקים" וחוש הומור מיוחד משלהם. לסרט "אין זמן לנשום" משום שהחיפוש שלהם אחר הרצונות שלהם הוא…. מתיש. עם התשה אז בתקופת העבר הייתה מיוצגת בחוסר זכויות ומשאבים הריי שהתשה בימים מודרניים זה על ייתר משאבים עד לנקודה שאתה לא יודע מה מועיל לך ומה מזיק לך ורוב הפעמים מה שמזיק לך נמצא דווקא בפנטזיות של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה וגם הן לא באות ממקום רע האנשים שבתעשיית הקולנוע הם גם בני אדם ויש להם רצונות פשוט המנגנון שיש להם להביע אותו בין עם זה פרויקט קטן הוא גדול הוא בסופו של דבר מוצר ולכן צריך לעשות מאמצים כדי למכור אותו ועם צריך להקצין דברים כדי שאנשים יבאו לראות אז מקצינים אבל התוצאה הסופית היא שהסדרה או הסרט יותר מנותקים מרגשות מציאותיים ואנושיים ככל שהם יקצינו ובכך יצרו אפטיה גדולה בחברה אבל לפחות יש להם דרך בטוחה להביע את עצמם, נכון? הסרט היה נופל לאותה מלכודת לולא העובדה שהם מחפשות קיצוניות ולא קיצוניות בעצמן הסרט מראה שעמוק בלב האנשים כאן הם כן סולידיים וכן אכפת להם מהאשים סביבם הם פשוט שמו את הרצונות שלהם קודם עד שהם שכחו לשים את הצרכים שלהם ושל מי שאוהב אותם קודם.

    וזה המסר הסופי של הסרט צרכי ההווה חשובים יותר מרצונות העתיד או העבר ,הדרך שהכי כדאי לחיות את החיים זה עם האנשים שאתם אוהבים במקום לשלם הון עתק כדי לתת לחברות גדולות וסרטים "להגשים לכם את החלומות" ולהימנע מהמציאות, ואין "התקופה הכי יפה בחיי" אלא שהתקופה הכי יפה בחייך היא התקופה שאתה אהוב ואוהב אחרים.

  2. התגובה הארוכה שכתבתי מכילה פרטים כללים על העלילה אז מי שלא רוצה לקרוא עד הסוף אני חושב שהסרט מקסים וכדי לראות אותו (למרות שלא חובה בקולנוע) ושהסרט הוא גם סאטירה שהמבקר מפספס או שהוא לא הביע אותה בביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s