התקופה היפה בחיי: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Belle Époque)

חוויה מאוד מתסכלת, הצפיה בסרט הזה. יש כאן את כל החומרים שאמורים לעשות לי את הערב בקולנוע. הרבה דמיון הושקע כאן. הרבה מחשבה. שחקנים מעולים (אחד מהם החביב עלי בעולם). ואפילו יש כאן גרעין רגשי מעניין – רצון לדבר על רגע בחיים שבו הכל מתפורר ונשבר, וממש באותו רגע, כדי לפתור את המשבר ולחזור חזרה למסלול, הסרט הזה מציע לחזור לאותו גרעין שבו הכל התחיל. ברגע שבו מערכת היחסים ארוכת השנים עולה על שרטון – זה הרגע שבו צריך לעצור ולחשוב מה התחיל את אותה מערכת יחסים. מה היה הניצוץ. נסיון לחזור להתחלה הוא גם מה שאולי יעזור להתניע מחדש את העתיד.

אבל יש בעיה. "התקופה היפה בחיי" הוא כמו נסיון מעניין מאוד ליצור סרט של צ'ארלי קאופמן בצרפתית. רגעים רבים בסרט הזה הם דואלים – גם מתרחשים במציאות הקולנועית של הסרט, ובאותה שנייה ממש יש עליהם הערה חיצונית, מבט מפוכח מלמעלה שמודע למניפולציה של הקולנוע, ובכל זאת מקבל אותה. כמו סרטיו של צ'ארלי קאופמן, בהם הכל מתרחש בתוך הראש של הגיבורים, ובכל זאת מתרחש, גם כאן הסרט הזה נע כל הזמן על הקו הדק שבין מציאות לדמיון. הכל מבוים כאן, ובאותה נשימה עובד בכל זאת על הרגש.

או אמור לעבוד על הרגש.

הבעיה של "התקופה היפה בחיי", להבנתי, היא שניקולא בדוס, הבמאי, כל כך מאוהב בקונספט של עצמו, עד שהוא שכח שיש כאן דמויות שצריך לדאוג להן. וכך הסרט הזה כל כך עמוס כל הזמן בסיפורים ובסיפורי משנה (ובסיפורי משנה משנה) עד שהוא מהר מאוד מאבד פוקוס מהדמות הראשית. אז כן, יש את הסיפור של הגבר המבוגר שמחפש מחדש את התשוקה למי שהיתה בת זוגו במשך עשרות שנים. אבל יש גם את הסיפור של אשתו, שבוגדת בו אבל גם בעצם איבדה קשר עם אותו אלמנט רגשי שהנחה אותה שם בהתחלה (ובאופן מפתיע, זאת דווקא פאני ארדן שמצליחה להביא את הרגע הכי מזוקק רגשית בסרט בסצינה האחרונה, הרגע שבו היא נפטרת מהציניות שהנחתה אותה למשך כל דקות הסרט ולרגע שוב מרגישה. זה הרגע המרגש היחיד בסרט, כי הסרט לא עליה); ויש גם את הסיפור של הבמאי של כל ההתרחשויות והאובססיה שלו עם אחת השחקניות (ושל השחקנית עצמה, שאוהבת ולא אוהבת אותו); ויש גם סיפור של אחד השחקנים שנפגש עם אבא שלו (שנפטר לפני כמה שנים).

"התקופה היפה בחיי" מזגזג כל הזמן בין כל הסיפורים האלו מבלי למצות אף אחד מהם. הרגעים הדרמטים נוזלים מהר מאוד החוצה ללא מימוש מכיוון שהסרט הזה עסוק כל הזמן בריצה הלאה, לסיפור הבא, לרגע הזה שבו הצופים יגידו עוד פעם "וואו", אבל בגלל שהסרט הזה עסוק כל הזמן בקונספט שלו, הוא שוכח שלפעמים צריך להאט, להקשיב להלמות הלב. להבין. להתרגש. אפילו לעבור עם הדמויות את רגעי הפליאה, ההתאהבות מחדש, ההתפכחות, ההבנה. הכל צריך לבוא עם הדמויות, ביחד איתן, ולא בגלל הסגנון הייחודי שכאילו נכפה כאן מלמעלה.וגם אם אני רוצה לפרק את הסרט הזה לסיפורים הבודדים שמרכיבים אותו, גם כאן העריכה רצה מהר מאוד, חותכת הרבה יותר מדי בעצבנות את הרצף, המצלמה אנרגטית מדי, זזה מהר מדי בין השחקנים לעיצוב התפאורה המרהיב שנדמה שתופס יותר תשומת לב מאשר השחקנים והדמויות שממלאים את אותו עיצוב, וכך, גם אם אני מנסה לבודד את האלמנטים המרכיבים את הבלגן הזה, ולבחון כל אחד מהם בנפרד, גם שם הסרט הזה חסר מנוחה בצורה מתסכלת, לא עוצר ולו לרגע כדי שאני אוכל להרגיש עם הדמויות.

אז מה שנשאר הוא רעיון יפה שטובע בתוך תצוגת תכלית מרשימה אמנם, אבל חסרת רגש אמיתי. סרט מפוספס ואפילו מתסכל, לנוכח הפוטנציאל העצום שהיה כאן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s