פרסי אופיר 2021: סיכום שלב א'

אתמול הסתיימו שלושה שבועות אינטנסיביים. שלושה שבועות של צפייה בכל הסרטים הישראלים העלילתיים הארוכים בתחרות אופיר של האקדמיה הישראלית לשנה זו. 18 סרטים עומדים השנה לשיפוט האקדמיה הישראלית לקולנוע (בתחילת הדרך היו 20. ממש לפני תחילת ההקרנות פרשו שניים, ודווקא מהיותר מסקרנים: "התנור" של ג'ייק פאלטרו ו"ילדים של אף אחד" של ארז תדמור), אבל רק שלושה מתוך הסרטים האלו הופצו מסחרית לקהל הרחב. עוד סרט אחד אמור להיות מופץ בעוד כשבועיים, וסרט נוסף נמצא כעת בסבב הקרנות טרום בכורה לקראת הפצה מסחרית, אני מניח, בתקופת החגים. מה שמשאיר את הרוב הגדול של הסרטים לא מוכר לעמישראל.

וחבל. מצפייה בכל הסרטים מסתבר שיש השנה סרטים ממש מצוינים, רק שלעמישראל תתאפשר הצפייה בהם ב..מי יודע מתי, אם בכלל. מכיוון שרוב האנשים לא באמת מכירים את רוב הסרטים, הנה מדריך קצרצר לכל הסרטים (אני בכוונה לא כותב כאן ביקורות, אבל כן, בקצרה, כדי שתדעו במה מדובר):בגידה – סרט שמתחיל סינטטי אבל סביר הופך בהדרגה לסינטטי אבל תוקפני ולא נעים לצפייה. היה הסרט הישראלי הראשון שהופץ בקולנוע עם חזרתו מהקורונה. לא אהבתי.

הארוחה – שני סיפורים, אחד נוגע ללב, ואחד לא, נפגשים באופן מאוד מגושם בסרט הזה. לא אהבתי.

יותר ממה שמגיע לי – סיפור אנושי נוגע ללב נבעט הצידה בגסות לטובת סרט שתוקף בחריפות בוטה את הממסד הדתי. הגסות, להרגשתי, מנצחת כאן את העדינות. לא אהבתי.

אל תחכי לי – הבמאי של "פנתר לבן" הנהדר פונה במודע לכיוון המסחרי (ואולי זה עוד ישתלם לו). לטעמי זאת טעות, כי חווית הצפייה היתה לי הרבה פחות אפקטיבית.

תוכנית א' – הפעם אני לא אוהב את הסרט החדש של האחים פז. סרט מהסוג שאומרים עליו: כבר לא עושים סרטים כאלו. וטוב שכך.

הבית ברחוב פין – סרט מאוד מאוד מנומס על נושא מאוד מאוד קשה. מרוב רצון להימנע מפורנוגרפיה של מין וסבל, הסרט הזה מעקר כל יכולת שלי לתקשר עם הדמויות. לטעמי החמצה.

תל אביב – סרט מאוד עצוב על אנשים בעיר השמחה, תל אביב. מעקב כן וחודרני על התפוררות מערכת יחסים. לא סרט רע, אבל לא מספיק טוב תסריטאית. בנוסף, לא אהבתי חלק מהבחירות היצירתיות של הבמאי.

אחד בלב – אולי האכזבה הגדולה ביותר שלי השנה. אוסף סרטים קצרים, בחלקם חביבים ומצחיקים, בחלקם טרחנים (בעיקר אלו בבית ספר לקולנוע), שלא באמת מתחברים לסרט אחד שלם. מוקרן ממש בימים אלו בבתי הקולנוע.

ליידי עמר – סיטואציה בסיסית מרתקת הופכת מהר מאוד לדיון דידקטי ומעייף על מלחמת העדות בארץ ישראל. סרט מפוספס.

אבו עומאר – סרט מסע סוריאליסטי של יהודיה אחת וערבי אחד ברחבי ישראל/פלסטין. רעיון יפה לטעמי שסובל מבוסריות בעשייה הקולנועית.

נתראה בשמחות – רעיון מדליק עם ביצוע ככה ככה. סוג של נסיון לקחת את ההוויה הישראלית ולהפוך אותה לסרט אימה מדמם. חבל שבסרט הפרוע הזה יש יותר מדי אוויר, מעט מדי קצב, וקצת יותר מדי סיפורים, יותר מדי דמויות. ועם זאת, מעניין לראות את הקולנוע הישראלי יוצר סרט חצות קלאסי. עומד לצאת למסכים ממש בקרוב.

מישהו יאהב מישהו – סרטה הקודם של הדס בן ארויה מאוד עצבן אותי. סרטה החדש הוא בעת ובעונה אחת עוד מאותו הדבר, וגם הרבה יותר טוב. הסרט מחולק לשלושה חלקים, והחלק השלישי נפלא בעיניי, וגם בשני החלקים האחרים יש דברים להעריך (כמו גם דברים להתעצבן מהם).

תמונת הנצחון – סרטו החדש של אבי נשר. הפקה עצומת מימדים שמנוהלת ביד רמה על ידי במאי בשיא כושרו. הצרה היא שהתסריט מאוד בעייתי בעיניי.

ויהי בוקר – סרטו החדש של ערן קולירין. להבנתי, סוג של נסיון (במודע או שלא במודע) לעשות "ביקור התזמורת 2". גם כאן, כמו שם, קבוצה של אנשים תקועה במקום אחד בגלל אילוץ. האנושיות ההומנית החמה של קולירין מחלצת ממנו כמה סצינות יפהפיות. ועם זאת, כמה סצינות פוליטיות בוטות למדי המפוזרות לרוחב הסרט קצת מקלקלות את האווירה העדינה ששורה על רוב הסרט.

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם – סרט מורכב מאוד, מסובך מאוד (שהוא בעצם סרט בתוך סרט בתוך סרט), אבל יש בו גם הרבה לב, הרבה רגש, הרבה מחשבה. הקולנוע כגלעד זכרון, הקולנוע כמתעד, הקולנוע כשיקוף החיים עצמם, או אולי כתחליף לחיים – סרט שהוא פתח לדיונים פילוסופיים עמוקים, מבלי לאבד את ההקשר המיידי – התמודדות של גבר ישראלי צעיר עם גסיסתו של אביו. סרט יפהפה.

אגדת חורבן – סרט עצום ונפלא ומיוחד במינו. מוקרן ממש בימים אלו בבתי הקולנוע.

ברנשטיין הפרטיזן האחרון – הפקת פאר של כאן 11 שהיא גם סרט ממש מצוין, מרגש, ומגרה מחשבה. הצרה היא שהסרט כבר הוקרן בטלויזיה, והוא זמין לצפייה בחינם באתר כאן. האם הסרט הזה מתוכנן גם להפצה בבתי הקולנוע, ואם לא, מה הוא עושה בתחרות פרסי האקדמיה לקולנוע?

הברך – ההפתעה הכי גדולה שהיתה לי  בהקרנות האקדמיה השנה. לא אהבתי אף אחד מסרטיו של נדב לפיד בעבר. בסרט הזה משהו נקשר אלי מהרגע הראשון. ובניגוד למה שניתן לחשוב, הסרט הזה אכן כועס וסוער מאוד, אבל לאו דווקא שונא. תערובת של אהבה גדולה וכעס עצום – שני רגשות מנוגדים מתפרצים כאן בתצוגה קולנועית סוחפת ומקורית. סרט אדיר לטעמי.

אלו הם 18 הסרטים. וכמו בכל שנה (חוץ מהשנה שעברה. היה קורונה) אני פותח כאן במשחק "אם הייתי חבר אקדמיה הייתי מצביע ל….

צריך לומר שהבחירות שלי שיפורטו להלן מבוססות על טעם אישי. אלו הם הסרטים והעבודות הקולנועיות שהכי אהבתי השנה, ואין כאן שום נסיון להמר על המועמדיות (שכנראה יהיו מאוד שונות מהרשימה שלהלן. או שלא). אני כמובן לא לוקח בכלל בחשבון לאיזה סרט, אם בכלל, יש סיכוי באוסקר. זה לא אמור להוות פקטור בבחירה של חברי האקדמיה (אבל זה כנראה מה שקורה).

עוד שני דברים לפני שנתחיל:

חלק גדול מאנשי הצוות בסרט "ברנשטיין הפרטיזן האחרון" אינם ישראלים (הסרט דובר רוסית ברובו) ולפי חוקי האקדמיה הם אינם זכאים למועמדות לפרס האופיר. לדעתי החוק הזה שגוי, כי אם הם תרמו לסרט ישראלי, מותר להם גם לקבל פרסים, אז גם מהצד הזה הסרט הזה יסבול.

הקולות מאחורי הציורים ב"אגדת חורבן" הוגשו לשיקול האקדמיה בקטגוריות המשחק, אבל אני עדיין מתקשה להעריך את העבודה של השחקנים שם אל מול עבודות המשחק בסרטים האחרים, הקונבנציונלים. אז בקטגוריות המשחק לא בחרתי לציין את האנשים מאחורי הקולות שמאחורי הדמויות בסרט האדיר הזה.

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב):

  1. אגדת חורבן

  2. ברנשטיין הפרטיזן האחרון

  3. הברך

  4. ויהי בוקר

  5. מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הבימוי הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב):

  1. אבי נשר – תמונת הנצחון

  2. גידי דר – אגדת חורבן

  3. נדב לפיד – הברך

  4. ערן קולירין – ויהי בוקר

  5. רומן שומונוב – ברנשטיין הפרטיזן האחרון

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר (לפי סדר הא-ב):

  1. אנה דוברובצקי – יותר ממה שמגיע לי

  2. ג'וי ריגר – תמונת הנצחון

  3. ג'ונא סולימאן – ויהי בוקר

  4. יוליה טגיל – הארוחה

  5. נור פיבק – הברך

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס השחקן הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב):

  1. אבשלום פולק – הברך

  2. אולג לוין – הארוחה

  3. אלכס בכרי – ויהי בוקר

  4. מרק רוזנבאום – מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

  5. רן דנקר – אחד בלב

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר (לפי סדר הא-ב):

  1. אורלי זילברשץ – אחד בלב

  2. איזבל רמדאן – ויהי בוקר

  3. נועה קולר – מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

  4. נעמה פרייס – תל אביב

  5. עינת שרוף – אל תחכי לי

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב):

  1. יואב הייט – מישהו יאהב מישהו

  2. מאיר סוויסה – אחד בלב

  3. עלא דקא – תמונת הנצחון

  4. רוני קובן – מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

  5. רז מזרחי – אל תחכי לי

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הצילום הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב):

  1. מידן ארמה – מישהו יאהב מישהו

  2. עמית יסעור – תמונת הנצחון

  3. רונן קרוק – ברנשטיין הפרטיזן האחרון

  4. שי גולדמן – הברך

  5. שי גולדמן – ויהי בוקר

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס התסריט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב):

  1. גידי דר, שולי רנד – אגדת חורבן

  2. דני רוזנברג, איתי כוחי – מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

  3. נדב לפיד – הברך

  4. סימון שכטר, טאשה קרליוקה, רומן שומונוב, מרק אינברג – ברנשטיין הפרטיזן האחרון

  5. ערן קולירין – ויהי בוקר

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס העריכה הטובה ביותר (לפי סדר הא-ב):

  1. יוסף גרינפלד, אורי בן דב – אגדת חורבן

  2. יצחק צחייק – תמונת הנצחון

  3. נילי פלר – הברך

  4. נילי פלר, גיא נמש – מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

  5. רומן שומונוב – ברנשטיין הפרטיזן האחרון

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס ה-עיצוב האמנותי הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב):

  1. ברק ואזן – הבית ברחוב פין

  2. דוד פולונסקי, מיכאל פאוסט – אגדת חורבן

  3. ורה גרינבלט – מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

  4. נדיה יופיטר – ברנשטיין הפרטיזן האחרון

  5. רועי ואטורי – הארוחה

וזהו, פחות או יותר. יש עוד כמה קטגוריות שלא נגעתי בהן מכל מיני סיבות (איפור, מוסיקה, תלבושות, ליהוק, פסקול), אבל גם כך אני חושב שאפשר לראות מה הדברים שאהבתי בסרטים הישראלים של השנה. אקדמיית הצללים שלי העניקה 7 מועמדויות ל-"הברך", "ויהי בוקר", ו"תמונת הנצחון", 6 מועמדויות ל-"ברנשטיין הפרטיזן האחרון", ו-5 מועמדויות ל-"אגדת חורבן" ול-"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם".

מבין 29 הסרטים שעומדים לשיפוט האקדמיה בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי מעל 60 דקות ראיתי רק שישה, אז רק אציין ש"אהבה זאת לא היתה" הוא סרט מרשים מאוד, ומאוד אהבתי גם את "הגורם האנושי" ואת "להיות ענת קם", וחיבבתי את "תוצרת חוץ". מתוך 19 הסרטים בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי עד 60 דקות ראיתי רק אחד, אבל איזה סרט אדיר זה "איך אומרות שתיקה". מהטובים שראיתי השנה בכל קטגוריה.

עד כאן הפוסט הארוך הזה. חברי האקדמיה יצביעו למועמדויות בין התאריכים 9-11 באוגוסט. אחרי זה יגיעו המועמדויות. ואחרי זה נראה מה הלאה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s