דוקאביב 2021: האישה הראשונה

(שם הסרט במקור: La Primera Mujer)

הלכתי לראות את הסרט הספרדי הזה כי עניין אותי לחוות סיפור של אישה שהיתה מאושפזת שש שנים במחלקה פסיכיאטרית. עניין אותי לנסות להבין איך אדם כזה מוצא את דרכו חזרה אל הנורמליות. איך החברה מקבלת אותה אליה חזרה, איך החברה מתייחסת אליה, ואיך זה משפיע בחזרה עליה ועל תהליך ההחלמה שלה.

זה מה שהסרט הזה היה צריך להיות. הוא לא ."האישה הראשונה" הוא לא סרט ארוך (77 דקות), אבל יותר מחצי ממנו מתרחש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: איך אומרות שתיקה

תל אביב. העיר שלא נרדמת. העיר שחוגגת ללא הפסקה. העיר האוהבת, המכילה. העיר שתקבל אותך, לא משנה מי אתה. גיי פרנדלי. העיר הליברלית, שטופת השמש. העיר השמחה. העיר שתאפשר לך לומר מה שאת רוצה.

רגע, המשפט האחרון לא לגמרי נכון.

"איך אומרות שתיקה" של שיר ניומן הוא יצירה דחוסה, מרגשת, חכמה, ומרתקת, שמספרת סיפור אישי של גיבורת הסרט, אבל מתוכו ניתן להבין שלמרות כל החופש שאנחנו לכאורה מרגישים בתל אביב, עדיין אנחנו עושים לעצמנו צנזורה עצמית. מפחדים להגיד דברים מסוימים. מרגישים חסומים, חנוקים, למרות כל האהבה שמסביב. ובעיקר אם את אישה.שיר נוימן, בסרט אמיץ בצורה יוצאת דופן, מביימת כאן בעצם שלושה סיפורים, שבעזרת עריכה עם קצב מהיר יחסית (אבל גם כזה שיודע לחוש את הדופק של הדמויות ולהאריך רגעים מסוימים כדי להרגיש ולרגש) יוצרת סרט שבאופן כמעט פלאי הוא הומוגני לחלוטין. יש כאן סיפור אחד שבליבו חשיפה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: חייה של איוואנה

(שם הסרט במקור: Жизнь Иванны Яптунэ)

יש כמה סוגי סרטים שאני לא אוהב. אחד מהם אני נוהג לכנות "סרטי נשיונאל ג'יאוגרפיק". סרטים שמתארים את הטבע שמסביבנו. אני מתעניין באנשים המאכלסים את הטבע הזה, לא בטבע עצמו. המקרה של "חייה של איוואנה" הוא חמור יותר. יש כאן תיאור של חייה של אשה, איוואנה מן הסתם, ורוב רובו של הסרט הזה מתרכז במסביב, בשגרה של חיים בתנאים קשים. בטונדרה, במקום מושלג, בסביבה קפואה מאוד, במקום שכמעט וריק מכל מה שאנחנו מכירים מהעיר הגדולה.

יש 5 ילדים קטנים, ואשה אחת שמטפלת בהם. יש צריף קטן ומחומם, וילדים קטנים שכל הזמן יוצאים מהצריף הזה ונכנסים אליו חזרה. הילדים הם ילדים – משחקים, בוכים, צועקים, מתווכחים, הולכים, חוזרים – ילדים. והאשה – היא מנקה, ומכינה אוכל, וגוערת בילדים, ומעשנת. בעיקר מעשנת. אני לא חושב שיש אפילו רגע אחד בסרט שבו לאשה הזאת לא תקוע מקל בוער בפה.

וזהו. כל הסרט, כמעט, בנוי מאינספור סצינות המתארות שגרת חיים במקום שכזה. נשיונאל ג'אוגרפיק.

כמעט.כי בכל זאת יש כאן נסיון לספר סיפור. נסיון לתאר את החיים של האשה הספיציפית הזאת בתוך הכלליות של השגרה. אבל הסרט הזה מדהים אותי ברשלנות שלו בטיפול בחיים שלה: אי אפשר לומר משפט כמו: להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: הטיפול

מה הדבר הכי מעצבן בטיפול פסיכולוגי?

כשהפסיכולוג שואל אותך : ואיך זה גורם לך להרגיש?

אתה מספר לו משהו שקרה לך בחיים, מנסה לעורר בו רגש מסוים, והוא בתגובה, מעקר את הרגש מתוך הסיפור. מכריח אותך לעשות ניתוח אנליטי קר לסיפור רגשי.

זה "הטיפול".

במקום לספר את הסיפור, לתת לרגש להוביל את הסרט, ולתת לתובנות לנבוע מתוך המתרחש, הסרט הזה כמעט תמיד מנתח את הסיפור עד מוות. "הטיפול" מדבר את התובנות, עושה אנליזה לסיפור שהוא לא ממש מספר, ומעקר את העניין מתוך הסרט, וזה חמור דווקא בגלל שנושא הסרט, טיפולי המרה להומוסקסואלים, הוא נושא נפיץ מאוד שבאופן מיידי מעורר רגש אצל הצופה, וזה עוד יותר חמור בגלל שהכוונה של "הטיפול" בעיניי היתה מרתקת: נסיון כן לבדוק גם את היתרונות, אם יש כאלו, של הפרקטיקה השנויה מאוד במחלוקת הזאת.בתחילת הסרט מופיעה כיתובית המבשרת שהיוצרים כאן קיבלו גישה נרחבת אל תוך הסשנים של הטיפולים, וזה מיד לחץ על כפתור אצלי – הם הרי לא היו מעניקים גישה אל הקרביים של התהליך הזה אם הם היו חושבים שהיוצרים באים לכאן עם אנטי מובנה כדי להשמיץ. הבנתי שיש כאן כוונה אמיתית לבדוק אולי גם את הצדדים החיוביים.

אבל יש כאן שתי דמויות – אחת להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: תוצרת חוץ

Imagine all the people
Sharing all the world
(ג'ון לנון)

יש חסרון אחד קטן לסרט הזה – הוא עובר בין כמה וכמה דמויות שמספרות סיפור, אבל הוא לא באמת נכנס לעומק הדרמטי של כל אחת ואחת. בסוף הסרט יש אפילו מעבר בין כמה מהדמויות האלו שחלקו איתנו רגעים מחייהן רק כדי לסגור פינה. כדי לדעת איפה הן היום. אבל זה לא באמת חשוב. אין באמת מעקב דרמטי אחריהן במהלך הסרט.

ואולי לא צריך.

כי למה להיסגר בתוך זהות ישראלית, דנית, שוודית, או אנגלית? למה לא לקחת את הטוב מכל העולמות, ולחיות כאזרח העולם?"תוצרת חוץ", בעבודת ארכיון מרשימה, הוא אוסף עצום של סיפורים ואנקדוטות המרוכזות בכשרון על ידי הבמאי כדי לספר את סיפור מפעל ההתנדבות בקיבוצים משנות ה-60 ועד לימינו. עם הרבה רוח טובה, הרבה הומור, אבל גם עם מחשבה מאחורי הסיפורים, הסרט הזה מתקדם בקצב להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: מוגנים

(שם הסרט במקור: Dierbaren)

תפסת מרובה לא תפסת

איזה פספוס של סרט. יש כאן את כל החומרים ליצור סרט מרגש ויפהפה. כלבים, חתולים, אנשים עם לב רחב שמטפלים בחיות הפצועות – כולם כאן מול המצלמה. אבל נדמה לי שיוצרי הסרט לא ממש הבינו את מה שיש להם ביד. לא ממש הבינו למה הם יצאו לספר על המתרחש במקלט הזה לחיות פגועות.כי במקום להתרכז בשניים-שלושה כלבים, בחתול אחד או שניים, במקום להתייחס לכמה חיות נבחרות כאל דמויות קולנועיות לכל דבר – הסרט הזה רק מרפרף על אין ספור כלבים, חתולים, ארנב אחד או שניים, ואפילו תוכי אחד. מרוב חיות לא רואים את ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: דם חם

אומרים שבקולנוע דוקומנטרי העריכה היא החלק הקריטי ביותר ביצירה, אפילו יותר מאשר בקולנוע עלילתי. יש סרטים דוקומנטרים שלמים שממש נבנים בחדר העריכה. קייס אין פוינט: "דם חם".

השניות הראשונות של הסרט הן כל מה שטוב (מאוד) ולא טוב בסרט הזה. העריכה דוחפת בפתאומיות אל תוך השקט הבזקים מבהילים של אלימות. מתמזגת לחלוטין עם אופי הספורט שבמרכז הסרט כאן – הקיקבוקסינג. בעיטות ואגרופים פתאומיים המכים חזק, מהר, מהממים את החושים. יש כאן גם פרצי מוסיקה שמולבשת בדיוק רב על הסרט. פתיחה מהממת.ואז צריך להתחיל לנשום. להבין מי הם אלו שבועטים ומכים. וזה החלק הפחות להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: חורים

על הפרויקט הזה שמעתי לפני 6 שנים, כשנכחתי באירוע הפיצ'ינג של קו-פרו (כאן כתבתי עליו). ואת שירלי ברקוביץ' אני זוכר לטובה גם מסרט קודם שלה, "שקרים בארון" (כתבתי עליו כאן). אמנם מאז היה עוד סרט אחד שלה שלא ראיתי, אבל אם נקודת הייחוס שלי היא "שקרים בארון", אז "חורים" הוא צעד אחד גדול מאוד קדימה של גברת ברקוביץ'. יש משהו מאוד בוגר, שמציג במאית עם נסיון וידע קולנועי רחב, בדרך שבה ברקוביץ' מובילה את הנראטיב ב"חורים". יש לה סבלנות מרשימה, אמפטיה אנושית מחממת לב, ויכולת סוחפת לבטא את כל זה בקולנוע. בחיי שכבר בהתחלה (ובעוד כמה רגעים בהמשך הסרט), ברקוביץ' מצליחה ליצור רגעים שמעלים דמעה בעיניי כמעט מכלום. העריכה הסבלנית, הצילום המאוד מוקפד, הדרך שבה המוסיקה (היפה) נכנסת מתחת לתמונה, מתחת לעור שלי – והופ – דלת אולם בית המשפט נפתחת, והעיניים נרטבות."חורים" הוא, לכאורה, סרט מסוג "פשע אמיתי". סרט שמספר על מקרה מוות טראגי שקרה, על עיוות דין, על חקירה אל תוך פרטי מקרה שהמדינה / המשטרה/ הפרקליטות/ בתי המשפט קבעו את דינו, אבל בעצם, האמת לא נמצאת כאן, ובטח לא צדק. אני אומר "לכאורה", כי שירלי ברקוביץ', מסתבר, היא אדם חכם יותר מזה. מי שיבוא ל"חורים" כדי לראות עוד "צל של אמת" להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2021: התחלה

שלשום התחילו לטפטף לעיתונות הכותרות: האקדמיה הישראלית פרסמה את רשימת המתמודדים לאוסקר.

אז קודם כל, הפרסומים עלו לאוויר עוד לפני שהאקדמיה פרסמה. אני מניח שהיתה דליפה של המידע ממקורות מסוימים, וחלקי מידע פורסמו. גם עכשיו עלתה לאתר של האקדמיה רק רשימה של הסרטים, ללא פירוט, וללא תקצירים. וזה קרה, אני מניח, בגלל שהמידע כבר דלף, אז האקדמיה שלחה לאוויר מידע חלקי אבל רשמי.

שנית, הדיסקליימר הרגיל: זאת לא תחרות לבחירת הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה. זאת התחרות לבחירת הנציג הישראלי לאוסקר. בפעם השבע מאות אלף: זה לא אותו דבר. הסרט "אסיה" נמצא עכשיו בבתי הקולנוע. התגובה הביקורתית אליו מאוד פושרת (אני דווקא חיבבתי). זה היה הנציג הישראלי לאוסקר של השנה שעברה. אני מניח שזה קרה בעיקר בגלל ששירה האס, אחת מ-2 השחקניות הראשיות בסרט, היא כוכבת בינלאומית. חברי האקדמיה הישראלית כנראה חשבו שזה יעזור להם באוסקר. זה לא עזר. אין טעם. באמת שאין טעם לנסות ולחזות את הטעם של האקדמיה האמריקאית. והדבר רק הופך קשה יותר עם כל שנה, כשמספר חברי האקדמיה שבוחרים את האוסקר רק גדל והופך מגוון יותר ובינלאומי יותר. אולי פשוט, הממ, תבחרו את הסרט שאתם הכי אוהבים, ואת האוסקר תשאירו לבחירה נפרדת (סתם הצעה…)?

ועוד דיסקליימר רגיל: מה עם לעשות תחרות בין סרטים שהופצו בלבד?

נכון, קורונה וזה, אבל בסופו של דבר, הדבר שכל יוצר קולנוע רוצה, הוא קשר עם קהל. שהסרט שלו יצא למסכים, ושהרבה אנשים יבואו לראות. בקולנוע. כל שנה יש תחרות של פרסי אופיר בין סרטים שאף אחד מהקהל הישראלי לא ראה, והקורונה רק החמירה את זה. נוצר תור עצום של סרטים ישראלים שלא פגשו את עמישראל, חלקם טובים מאוד. למשל, "קולות רקע" היפהפה של יבגני רומן. הסרט היה חלק מתחרות האופיר 2019 והוקרן בפסטיבל חיפה של אותה שנה. הוא היה אמור לצאת מסחרית במאי 2020, אבל אז העולם כבר היה סגור. אז ראיתי סרט (נהדר) שהיה חלק מהתחרות של האקדמיה ב-2019 והוא עדיין לא הופץ. לא מגוחך?

עוד למשל: טרילוגיית האהבה של ירון שני. "עירום" היה חלק מתחרות האופיר של 2018. הסרט טרם הופץ. החלק השני בטרילוגיה, "עיניים שלי" זכה בפרס אופיר (מוצדק) לשחקן הראשי, והופץ ממש לפני הקורונה (ונדמה לי שהוא די נעלם מהזכרון). החלק השלישי בטרילוגיה הוקרן בפסטיבל חיפה 2019 ונעלם גם הוא. גם אם נשים בצד את הויכוחים על איכות הפרויקט הזה (ראיתי את "עירום" ואת "עיניים שלי" ויצאתי ברגשות מעורבים. לא ראיתי את "לידה"), ירון שני עבד על הפרויקט הזה במשך שנים ארוכות. קשה לי לראות איך הפרויקט המסיבי הזה בכלל מוצא את הקהל שלו.

ויש גם את הסרט המאוד מהנה של חורחה גורביץ' "ברזיל אהובתי" שהתחרה ב-2019 ועדיין לא הופץ. סתם, עוד אחד שנזרק מתחת לגלגלים. מאוד חבל.

ואלו רק שלושה למשלים ששלפתי מהשרוול בלי לחשוב הרבה. יש עוד. במקום לערב את הקהל הישראלי רגשית בתחרות, ובכך לקרב את הקולנוע הישראלי לאנשים החיים כאן, אותם אנשים מסתכלים על רשימת המועמדים ולא מכירים אף סרט, אז הם בכלל עוזבים הכל והולכים לים במקום לקולנוע. על הקלקולים שבתחרות האופיר אני ואחרים כותבים כבר הרבה שנים. אבל אני עדיין הולך לראות את הסרטים כי אני אוהב קולנוע ישראלי. אז בואו נדבר קצת על התחרות השנה:

20 סרטים ברשימה השנה. בינתיים ראיתי רק אחד מתוכם. אבל, גם מבלי לראות, נדמה לי ששלושה סרטים סגורים בחמישיה: להמשיך לקרוא