ארכיון חודשי: אוגוסט 2021
פסטיבל ירושלים 2021: תא מספר 6
(שם הסרט במקור: Hytti Nro 6)
על רקע כותרות הפתיחה של הסרט הזה מתנגן השיר "האהבה היא הסם" של רוקסי מיוזיק. קצת אחר כך, בסצינת המסיבה שפותחת את הסרט, מתנגן גם השיר "נסיעה נסיעה" של דזירלס. שני השירים האלו מסייעים לבמאי, יוהו קוסמאנן, לאפיין את התקופה שבה מתרחש הסרט (האייטיז), אבל הם גם מגדירים את שני הקצוות שהסרט הזה יחקור: כולנו הרי רוצים אהבה, רוצים להיות נאהבים, אבל האם, בבואנו לפתור את הבעיות של החיים, את הבעיות של האהבה, האם עלינו להתאבד על האהבה, לתקוף את הבעיה כמוכי אמוק, כמסוממים, או שעלינו לנסוע לנסוע, לברוח, להשתולל, לא לחשוב יותר מדי, לעבור הרפתקאות, לשכוח מהצרות?
התשובה, כצפוי, היא קצת מכל דבר. וכך יוהו קוסמאנן (שזהו הסרט השני שלו שאני רואה. הראשון היה "היום היפה בחייו של אולי מקי" הנהדר) מצטרף אל קאנון הבמאים שאני עכשיו אחפש כל סרט חדש שלהם. קוסמאנן מספר כאן סיפור עם הרבה מחשבה, ועם לא מעט רגש. הוא לא מתפתה לפתרונות קלים, אבל הוא כן נוגע ללב (בעזרת השחקנית הראשית הנהדרת סיידי האארלה), והוא כן גורם לי לחשוב תוך כדי צפייה. יש כאן סיפור על אשה שמאוהבת ב להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2021: אין רשע בעולם
(שם הסרט במקור: شیطان وجود ندارد)
מוחמד רסולוף הוא שם קבוע בסצינת פסטיבלי הקולנוע העולמית, אבל אני הצלחתי להחמיץ את רוב סרטיו עד עכשיו (ראיתי רק את "אדם של יושרה" המרשים שלו. כאן כתבתי עליו). בשנה שעברה הוא זכה בפרס הראשון של פסטיבל ברלין עם "אין רשע בעולם" (שם הסרט במקור הוא: "השטן לא קיים"), ועכשיו פסטיבל ירושלים מביא את הסרט הזה כדי שנוכל להתרשם מכשרונו של רסולוף.
כפי שראיתי גם ב"אדם של יושרה", ואף יותר מכך, "אין רשע בעולם" מציג את מוחמד רסולוף בשיא כושרו. מקצוען אמיתי. במאי ששולט באופן אבסולוטי בקצב הדרמה, יודע לצלם באופן מרהיב, אבל גם כזה שישרת את העלילה, ויודע גם לשלב מוסיקה ותמונה בצורה מאוד אפקטיבית. "אין רשע בעולם" הוא תצוגת בימוי מאוד מרשימה של במאי מעולה, והתוצאה היא סרט מרתק, מרגש לעיתים, חמוד לרגעים, ואפילו מותח בחלקו.
ועדיין, "אין רשע בעולם" הוא סרט עם בעיה אחת גדולה במרכזו.
בגדול, הסרט הזה הוא מנשר פוליטי כנגד להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2021: מישהו יאהב מישהו
מאוד לא אהבתי את סרטה הקודם של הדס בן ארויה. הרגשתי בעיקר שהגישה שלה לאהבה היא מאוד צינית, מה שהופך את ההזדקקות שלה לאהבה למגוחכת. הסרט החדש של בן ארויה הוא בעת ובעונה אחת עוד מאותו דבר, וגם סיפור שונה לחלוטין, מה שהופך אותו לבעייתי מאוד בעיניי, אבל גם הרבה יותר טוב ומעניין מבכורת הבימוי שלה.
להבנתי, יש ב"מישהו יאהב מישהו" הרגשה של גישה מלאכותית לחיים. כבר סרט שני של בן ארויה שאני רואה, והשחקנים בו כאילו לא מגיבים למה שהם אומרים. בסרט החדש הזה זה בולט במיוחד על רקע הדיאלוגים המצוינים שבן ארויה כתבה. למקרא התגובות לסרטה הראשון, וגם לזה האחרון, הרושם הוא שבן ארויה היא קולו של דור, ולפחות מבחינת האוזן שלה לשפה, כך אכן צעירים תל אביבים מדברים. יש סיפורים קטנים ונהדרים שהדמויות מספרות כאן (למשל סיפור הפיליפינים), אבל בעוד שהסיפור עצמו קושר אותי רגשית לדמות, השחקנים לא עושים רושם שהם מגיבים לאותו זכרון שהם מעלים. לרגעים הרגשתי שיש כאן מעין גרסה מודרנית של תיאטרון ברכטיאני, קר ומנוכר בכוונה. הרי כבר בסצינה הראשונה אנו עוקבים אחרי דמות המאופרת במעין ציורים על הפנים שאמורים לדמות בכי, הפגנת רגש, אבל זהו רק ציור על הפנים, וכשהיא מתחילה לדבר על הריון והפלה, אירועים משני חיים בדברי ימי הנשים, אין לי כל הרגשה של מעורבות רגשית בנאמר. רק דימוי של רגש, לא הרגש עצמו. ובכלל, למה בכלל צריך את הסצינה הראשונה הזאת? היא אמנם קובעת את הטון, ומדגימה אסתטיקת צילום ועיצוב אמנותי מרשימה, אבל הדמות שבמרכזה מהר מאוד נדחקת הצידה, ולא חוזרת לסרט בכלל עד סופו. אז למה מספרים לנו עליה בכלל? הרי ניתן להכיר את דמויות המשנה דרך סצינת הסקס שפותחת את החלק השני, ודבר לא יחסר.
צילום: מידן ארמה
מה שהופך את סצינות הסקס (הארוכות מאוד והמפורטות מאוד מאוד) ל להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2021: מין חסר מזל או פורנו משוגעים
גם ישראלים עושים סקס
(שם הסרט במקור: Babardeala cu Bucluc sau Porno Balamuc)
כבר קרוב לעשור שאני עוקב אחרי הבמאי הרומני ראדו ז'ודה. לטעמי הוא מהבמאים הטובים ביותר הפועלים היום בעולם. כתבתי עליו, למשל, כאן. וגם כאן. וגם כאן. וגם כאן. ובעיקר כאן. ראדו ז'ודה עובד בקצב מטורף, ולא כל הסרטים שלו מגיעים לכאן, אבל את כל מה שאני יכול לראות מתוצרתו אני טורף. אני חווה את ההתפתחות של הבמאי המשובח הזה, שמאוד מטרידה אותו הגזענות והאנטישמיות האנושית, והוא משחק עם שפת הקולנוע בחדווה סוחפת, שמצד אחד נראית אקספרימנטלית ומאוד לא קונבנציונלית, ומצד שני, זה בכל זאת קומונקטיבי ובועט במוח.
והנה מגיע הסרט האחרון של ז'ודה. לפני 6 שנים, "בראבו!" של ז'ודה זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין. השנה, "פורנו משוגעים" כבר זכה בפרס הראשון באותו פסטיבל. ראדו ז'ודה ממשיך לבעוט במוח. הפעם עם הרבה הומור, והפעם הסרט הזה קצת מתארך שלא לצורך, מה שלא אומר שז'ודה הפעם לא מצליף חזק מאוד באנושות.
חמש הדקות הראשונות של הסרט יהממו אתכם. הרי מדובר, בעצם, בסרט פורנו. לגמרי פורנו. אח"כ הסרט הזה יטייל במשך זמן די ארוך ברחובות בוקרשט, אבל אני מסתכל על זה, וחושב שזהו הסרט הרומני הכי ישראלי שראיתי בחיי. בחלק הראשון של הסרט ז'ודה מצלם את גיבורת הסרט הולכת ברחובות בוקרשט המוארים באור שמש מאוד ישראלי, והרחובות האלו סואנים, רועשים, מלאים באוטובוסים, ובמכוניות, ובסירנות של אמבולנסים (בוקרשט תל-אביבית מאוד), ובפרסומות עצומות מימדים שמטמטמות את השכל עם תרבות הצריכה האגרסיבית, ועם ויכוחים אלימים ובוטים בין אנשים רומנים מזדמנים, ואני לא יכול שלא לחשוב שאם הסרט הזה היה מדבר עברית, הוא היה ישראלי לגמרי (וכן, גם ישראלים עושים סקס…). ז'ודה עושה רושם שהוא מתעניין במה שקורה ברחובות בוקרשט, והליכתה של גיבורת הסרט ברחובות היא רק תירוץ לצלם את התושבים מתנהגים בבהמיות מזדמנת.
ואז מגיע החלק השני. אמנם קצת ארוך מדי, קצת דידקטי מדי, אבל הרבה הומור, וטונות של חוצפה (ישראלית?) מחליקות גם את החלק החינוכי (?) הזה בגרון.
והכל מתנקז לחלק השלישי, שהוא סצינה אחת ארוכה, שבהדרגה הופכת מדיון מנומס ל להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2021: יותר ממה שמגיע לי
את "יותר ממה שמגיע לי" הזה ראיתי במסגרת הקרנות האקדמיה בחודש שעבר, ויש לי בעיה גדולה עם הסרט הזה. להפתעתי, משיחות מסדרון חטופות עם חברי אקדמיה נוכחתי לדעת שאני במיעוט, והסרט הזה מקבל לא מעט אהבה (ואכן, הסרט הזה קיבל 6 מועמדויות לפרס האופיר). ועדיין, אני מאוד עצבני עליו, ודווקא בגלל שיש בו גרעין יפה של דרמה מרגשת.
כל עוד הסרט מספר את הסיפור האנושי שבמרכזו, הוא עושה עבודה יפה ומרגשת. אם חד הורית (בגילומה הנוגע ללב של אנה דוברובצקי) מתקשה לפרנס את עצמה ואת בנה המתבגר, וגם לנהל איזושהי מערכת יחסים עם גבר נשוי שמבטיח הרבה ונותן מעט. אשה שבעת אכזבות שרק מתאכזבת שוב ושוב – והנה, אולי, יש תקווה חדשה למישהו שיספק אופק ועתיד. ואולי לא.
הילד המופנם והאם שכל כך זקוקה למגע שמתאכזבת כל פעם מחדש – זה סיפור אנושי יפה שרק מבקש להביט סביב ולראות את הכאב הנסתר בדרך כלל מעיני כל.
אבל הסרט הזה רוצה יותר. ובחלק הזה הוא עושה עבודה גסה, בוטה, לרגעים אפילו תמוהה ומאוד לא נעימה לצפייה.
צילום: שי פלג
הסרט הזה רוצה לדבר על להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2021: הסירו דאגה מליבכם
8 שנים עברו מאז שהסרט "הנוער" יצא. 8 שנים שתום שובל דגר על הסרט החדש. בדרך הצטרפו עוד כמה כוכבים. מועמדים וזוכי אוסקר קפצו על העגלה. בתחילת הסרט יש הרבה כותרות פתיחה המעידות שהתמיכה הבינלאומית שהסרט הזה זכה לה היתה רחבה באופן מאוד יוצא דופן.
ואחרי כל זה, הסרט הזה…מאוד לא מאוזן. חלק גדול ממנו לא הביא לי תחושת מציאות. כמו אגדה משונה ולא מאוד ברורה. אבל באמצע הסרט יש סצינה אחת ארוכה ודי נפלאה שמצילה אותו.
צילום: ורד אדיר
ובמקרה יש שם גם מצלמה.
איתן 