לשחרר את גאי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Free Guy)

כשראיתי את הטריילר של הסרט הזה, לא כל כך ידעתי מה לחשוב. מצד אחד, הרבה יותר מדי אקשן, מצד שני, סיפור שהוא אולי לא מקורי, אבל מדליק.

אז החלטי לחכות קצת, ולראות את התגובה הביקורתית הכללית. וכשזאת היתה חיובית, מצאתי ערב פנוי, והלכתי לקולנוע. התוצאה – שני הרגשות המנוגדים שעלו בי למראה הטריילר  – שניהם פעלו גם למראה הסרט עצמו. ובסופו של דבר, אני בעד "לשחרר את גאי", גם אם עם לא מעט הסתייגויות.

לסרט הזה יש מזל. יש לו תסריט מצוין, שמציב בפני הגיבורים שלו אינספור מכשולים, ויודע איך להעביר אותם מעל, מתחת ומסביב למכשולים האלו באלגנטיות. יש רגעים שבהם הגיבורים נלחמים במכשול באופן ישיר, יש רגעים שהם עוקפים אותו, ויש רגעים שבהם הם נסוגים, מכבים את הכל, ומתחילים מחדש. התסריט הזה מגוון, יודע למצוא את המשמעות מתחת למילים, ויודע לקחת את הדמויות למסע שבו הם יכירו אחד את השניה, וגם יקחו את כל המסע הזה קדימה. יש כאן גם מחשבה על טבעו הבסיסי של האדם: האם אנו משתוקקים לאיזשהו שכרון כוח והרפתקאות אלימות, או שאנחנו בעצם רוצים גן עדן שקט. האם טבעו של האדם פרוע ושונא, או רגוע ואוהב.יש גם עריכה מצוינת לסרט הזה, שיודעת לזגזג בין העולם של המשחק והעולם האמיתי בקצב נכון מבלי לאבד אותי, ובעיקר יש לסרט הזה זכות גדולה בדמות שני שחקנים נהדרים שמחזיקים את כל הסרט הזה על כתפיהם – ריאן ריינולדס יש לו את כל החן והקסם של בחור רגיל לגמרי שנקלע למצב לא רגיל ולאט לאט לומד להתרגל ולהתנהג אחרת. זהו בחור שמגלה את העולם, שמתחיל לאט לאט להסתכל על העולם שהוא מכיר מזוית אחרת, וריאן ריינולדס לגמרי מעביר את הפליאה הכמעט ילדותית מהעולם החדש הזה. אבל זוהי בעיקר ג'ודי קומר שקונה אותי בסרט הזה. השחקנית הליברפולית המצוינת הזאת, שלמדתי להכיר ולאהוב ב"להרוג את איב" (היא וילאנל, הרוצחת הפסיכופטית), משחקת ב"לשחרר את גאי" בעצם 2 תפקידים: היא לוחמת משוכללת מאוד בעולם משחק המחשב, אבל היא גם גיקית-מתכנתת-משחקת במשחקי מחשב בעולם האמיתי. ואלו לא רק שינויי התספורת והתלבושות שמבדלים את שתי הדמויות האלו. זוהי עבודת משחק מרשימה שמתחילה בהדרגה למזג את שתי הזהויות האלו לזהות אחת שנלחמת על הצדק.

ואל מול הזכויות הגדולות שיש לסרט הזה, יש כאן גם הרבה רעש לבן. הרבה יותר מדי רעש. זה שיש כאן כל הזמן יריות ופיצוצים זה ברור. הרי יש כאן סצינה נהדרת של שוד בנק שבמהלכו גאי (ריאן ריינולדס) וחברו המאבטח מנהלים שיחת חולין רגועה ויומיומית בעוד השודדים יורים וצורחים –  הסצינה הזאת לבדה מספיקה כדי להבין שזוהי בעצם השגרה בעיר הזאת. אבל הבימוי של הסרט מעמיס הרבה יותר מדי אקשן שלא קשור לשום דבר, עם אפקטים לא הכי מציאותיים, מפוקסלים מדי, מוגזמים הרבה יותר מדי. יש רגעים בסרט הזה שבהם האקשן מלהיב, ויש לא מעט רגעים אחרים שבהם כל הסביבה מתפוצצת בזמן שאני רוצה להיות עם הדמויות שלי ולהקשיב להן. כמובן שאני גם צריך להסביר שאני רחוק מאוד מעולם משחקי המחשב, ובטח רחוק מעולם גיבורי העל, כך שחלק לא קטן מהסרט הזה עובר לי מעל הראש (למרות שהבדיחה על קפטן אמריקה הצחיקה גם אותי. אין לי מושג מי זה ומה זה קפטן אמריקה, אבל אני יודע מי השחקן ששיחק אותו), ולהבנתי טאיקה וויאטיטי משחק כאן רשע מוגזם הרבה יותר מדי, והוא לא מנסה אפילו למצוא את הנקודה האנושית שלו, כך שכל האקשן והרפרנסים לעולם שרחוק ממני אמורים היו להרחיק את הסרט הזה ממני.

אבל הכימיה הנהדרת בין שני השחקנים הראשיים, התסריט שיודע לשים אינספור מכשולים בפני הגיבורים ואיך לדלג מעליהם, העריכה הנבונה בין המישורים השונים של הסיפור, והמחשבה על המשמעות שמעבר למילים – כל אלו מצליחים לחצות את מחסום הרעש ולסחוף אותי לחוויה קולנועית יפה. סרט נחמד ונעים לצפיה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s