פסטיבל ירושלים 2021: לברוח

(שם הסרט במקור: Flee)

כששאלו את ארי פולמן למה אנימציה (לגבי "ואלס עם בשיר") הוא ענה: כי זאת היתה הדרך היחידה שבה אפשר היה לעשות את הסרט הזה. והוא צדק. "ואלס עם בשיר" הפך לסטנדרט עולמי, לז'אנר בפני עצמו, לסרט שעל פיו נשפטים כל הסרטים מהז'אנר החמקמק הזה, דוקומנטרי באנימציה.

לגבי "לברוח", אני לא בטוח שלא ניתן היה לעשות אותו בדרך אחרת, ועם זאת, האנימציה תורמת כאן המון לאפקט הרגשי, גם אם יש לי כמה בעיות עם הסרט עצמו.

בגדול, זהו סיפורו של מהגר מאפגניסטן שחי היום בדנמרק. סיפורו המאוד מפורט של המהגר, איך הוא היגר, אילו תחנות עבר בדרך, כמה תחנות עבר בדרך, ומהי ההשפעה המתמשכת של המסע המאוד קשה הזה על החיים של המהגר. אז ראשית, יכול להיות שהמהגר הזה לא רוצה להיחשף. הוא רוצה לספר את סיפורו, אבל לא רוצה להיחשף בפניו. האנימציה נותנת לו תחפושת מאוד אפקטיבית להסתתר מאחוריה. אבל יותר מכך, הגבר הזה, הוא מפחד. מסע ההגירה הזה התרחש לפני הרבה שנים, אבל הוא עדיין מפחד. האנימציה מאפשרת להיכנס אל מתחת לעור של האיש הזה, לגעת בפחדים החשופים שלו, שנמצאים ממש מתחת לפני השטח. גירוד קל, והאנימציה (המשנה סגנונות מדי פעם, ויודעת לעבור מהפיגורטיבי אל המופשט) מעלה אל פני השטח את הרגשת הפחד התמידית של גבר שחי במערב, אבל זהותו עדיין במזרח.האנימציה גם מאפשרת לשחק עם מוטיבים מסוימים בזכרון. ב"ואלס עם בשיר" מסביר ארי פולמן שהזכרון יכול לתעתע בנו, והאנימציה מאפשרת לבטא את זה. ב"לברוח" זה לא רק תעתוע הזכרון. זה הפחד התמידי שהאדם שהולך מולך ברחוב יתפוס אותך ויחזיר אותך אחורה, אל הזוועה ממנה ברחת. לכן גם חלקים מהסיפור הם אינם אמת, ורק בשלב מאוחר בסרט נחשפת האמת שמאחורי השקר, והסיבה לשקרים האלו.

כל זה עובר נהדר באנימציה, והתסריט מפורט מספיק כדי לקחת אותי למסע ביחד עם הדמות הראשית כדי להבין את הפחד התמידי הזה. ועם זאת, לסרט הזה יש כמה חסרונות שמונעים ממנו להתעלות: ראשית, הדמות הראשית מדוכדכת כל הזמן. אין כאן בכלל מעבר בין מצבי רוח. הכל עצוב כל הזמן. קשה באמת לסחוף אותי אם הדמות לא צוחקת מדי פעם (נדמה לי שזה דווקא קורה פעם אחת או שתיים, אבל אף פעם לא און קמרה, או במקרה של האנימציה, לא און סקרין). כך שכאן יש קצת בעיה של טון הסרט שלא באמת מתרומם כדי לקשר אותי לדמות הראשית באופן ישיר.

שנית, יש כאן כמה רבדים של סיפור, והמעבר ביניהם צולע למדי. במיוחד צורם לי כל העניין ההומוסקסואלי. זה מוזכר לא מעט בסרט, אבל זהו סיפור משני במקרה הטוב, וגם ככזה, הוא חסר פיתוח. חסר שלבים בגילוי המיני, חסר את האהבה הראשונה, חסר את ההשלמה העצמית, וכך סצינת היציאה מהארון היא אמנם מאוד יפה, אבל לא באמת מביאה איתה זבנג רגשי.

יש גם את הסיפור עם בן זוגו הנוכחי של הגיבור, ושם הנראטיב מחופף לחלוטין, ואין בכלל רקע למתי ואיך הם נפגשו, ואילו שלבים הם עברו ביחד, כך שהמשבר שהם עוברים תוך כדי הסרט חסר אפקט רגשי. ויש גם את הרובד של המפגש בין גיבור הסרט לבמאי, וזה קיים רק בסצינה אחת (ברכבת), כך שהוא בעצם כמעט ולא קיים בכלל.

והמעברים בין כל הרבדים האלו לא מאוד חלקים. לרגעים הרגשתי שיש כאן את שיטת "וזה מזכיר לי ש…", שזו דרך מאוד מגושמת לעבור מסיפור אחד לשני.

ובכל זאת, דרך העשיה הלא שגרתית של הסרט הזה (ז'אנר הדוקומנטרי באנימציה לא מאוד נפוץ) עובדת יפה על הרגש גם אם הגיבור קצת אנמי מדי, והתסריט מפורט מספיק בגזרת הסיפור הראשי כדי לתת לי להרגיש, ולו לרגע, מה זה אומר לחיות חיים של פליט. סרט יפה, גם אם לא נטול חסרונות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s