באופן כללי אני קצת נרתע מקולנוע שעוסק בקולנוע. אני מרגיש שבסרטים מהסוג הזה יש משהו מתנשא. פניה אל נישה מאוד ספיציפית של אנשים, אלו שמתעסקים בקולנוע, וכותבים, ומביימים, ומשחקים קולנוע. אני מרגיש שקולנוע על קולנוע פונה אליהם בלבד, ומתעלם במופגן מכל השאר. אני מרגיש שבהכללה, קולנוע על קולנוע מתעסק בעיקר בניים-דרופינג שידבר רק אל המשוגעים לדבר, והסרטים האלו שוכחים שאנשים משתוקקים לשמוע ולראות סיפורים מהחיים. בקולנוע.
זה לא "סינמה סבאיא".
הסרט הזה של אורית פוקס רותם מתרחש כולו בחדר אחד, בעצם, והוא, לכאורה, תיאור של קורס בקולנוע לחובבים. למעשה, יש כאן מפגש נשי חם ואנושי, חוצה תרבויות. קבוצה של נשים מסוגים שונים ומתרבויות שונות שנפגשות פעם בשבוע בחדר מסוים במתנ"ס בחדרה, ומדברות. ומתווכחות, ועוזרות אחת לשניה, ומפתחות אחווה נשית אמיתית במשך סרט שלם.
ובמקרה יש שם גם מצלמה.
לכאורה יש כאן הדגמה של היכולת של קולנוע לתפוס חתיכה מהחיים בתוך הפריים, ולמזוג לתוכה את החלומות שלנו, אבל פוקס רותם יודעת לעשות את זה מבלי להיות דידקטית. יש כאן, למשל, הדגמה של יצירת רגש דרך שילוב לא קונבנציונלי של תמונה וסאונד, וכך נוצרת סצינה יפהפיה ומרגשת שלצורך העניין נקרא לה "רומנטיקה וציפורניים". והיא יודעת גם לבדוק את החלומות שלנו בכלים קולנועיים מבלי להסביר ממש איך ומה היא עושה, וכך נוצרות כאן כמה סצינות מאוד עוצמתיות, דווקא בגלל שאחת הדמויות מתנהלת בשקט שמתחתיו גועשים רגשות וכעסים עצומים, וכשהם מתפרצים, בעזרת דמיון קולנועי מודרך, הסרט (ואנחנו הצופים) מרוויחים כמה רגעים קולנועיים מופלאים, שגם מנקזים אליהם תסכולים שאולי אי אפשר לפרוק בחיים האמיתיים, אז לפחות בקולנוע.
יש כאן קבוצה של כמה נשים, ובמשך שעה וחצי אני לומד להכיר אותן, על הצדדים היפים והפחות יפים שלהן, על חלומותיהן וחולשותיהן, והקולנוע מאפשר להן לנהל דרמה אנושית מהחיים. לכן זה קצת חבל לי שדנה איבגי בעצמה, בתפקיד מדריכת הקורס, היא הדמות היחידה שלא נחשפת פה. ההתנשאות עליה דיברתי בתחילת הפוסט – היא זאת שהתגנבה לדמות הזאת בגלל שכולן נפתחות פה, אבל לא הלבנה התל-אביבית.
ועדיין, זה נסלח בעיניי, כי הדמות של איבגי בחוכמה נמצאת בעיקר ברקע, מאפשרת את כל הדינמיקה הקבוצתית הזאת של נשים ערביות ויהודיות, צעירות וקצת יותר ותיקות, מסורתיות וחילוניות, נשואות וגרושות, כאלו שחיו וכאלו שיחיו, והכל משתקף דרך עדשת המצלמה.
וזה "סינמה סבאיא". סיפור מפגש מרגש של נשים בחדרה, שהוא גם, ממש במקרה, סרט קולנוע יפהפה.
אין על הגזענות של "הלבנה התל אביבית" ובמיוחד על איבגי שהיא בכלל סמל ל"פריבלגיות לבנה תל אביבית" שמירי וחבריה הגזענים יטיסו מכאן בחזרה ל… ורשה? או בעצם… למרקש… אוי כמה שאני מבולבלת…
אבל בגזענות אני פחות מתבלבלת… הרבה פחות
ובמקרה יש שם גם מצלמה.
איתן 
אין על הגזענות של "הלבנה התל אביבית" ובמיוחד על איבגי שהיא בכלל סמל ל"פריבלגיות לבנה תל אביבית" שמירי וחבריה הגזענים יטיסו מכאן בחזרה ל… ורשה? או בעצם… למרקש… אוי כמה שאני מבולבלת…
אבל בגזענות אני פחות מתבלבלת… הרבה פחות