את "יותר ממה שמגיע לי" הזה ראיתי במסגרת הקרנות האקדמיה בחודש שעבר, ויש לי בעיה גדולה עם הסרט הזה. להפתעתי, משיחות מסדרון חטופות עם חברי אקדמיה נוכחתי לדעת שאני במיעוט, והסרט הזה מקבל לא מעט אהבה (ואכן, הסרט הזה קיבל 6 מועמדויות לפרס האופיר). ועדיין, אני מאוד עצבני עליו, ודווקא בגלל שיש בו גרעין יפה של דרמה מרגשת.
כל עוד הסרט מספר את הסיפור האנושי שבמרכזו, הוא עושה עבודה יפה ומרגשת. אם חד הורית (בגילומה הנוגע ללב של אנה דוברובצקי) מתקשה לפרנס את עצמה ואת בנה המתבגר, וגם לנהל איזושהי מערכת יחסים עם גבר נשוי שמבטיח הרבה ונותן מעט. אשה שבעת אכזבות שרק מתאכזבת שוב ושוב – והנה, אולי, יש תקווה חדשה למישהו שיספק אופק ועתיד. ואולי לא.
הילד המופנם והאם שכל כך זקוקה למגע שמתאכזבת כל פעם מחדש – זה סיפור אנושי יפה שרק מבקש להביט סביב ולראות את הכאב הנסתר בדרך כלל מעיני כל.
אבל הסרט הזה רוצה יותר. ובחלק הזה הוא עושה עבודה גסה, בוטה, לרגעים אפילו תמוהה ומאוד לא נעימה לצפייה.
צילום: שי פלג
איתן 
דווקא אני חוויתי את הסרט הפוך
במישור האנושי-רגשי לא הרגשתי יותר מדי, משהו בעומק של הדמויות היה שטחי ותבניתי מדי.
ואילו בפן הדתי לא חוויתי את הצביעה המגמתית בשחור. אני מבין שהתאכזבת לראות את הדת מהזווית הפחות מחמיאה ואולי היה נעים יותר לצפות בדת הנינוחה והמקרבת לבבות, אך זה לחלוטין לא מנותק מהנעשה במקומות מסוימים. הסצנה במקווה מתרחשת לא מעט בדיוק כפי שהוצגה, תבדוק ותגלה. הקהילה החרדית מתקשה לקבל נישואין וקשרים כגון אלו והיא תעשה הרבה כדי שזה לא יקרה.
זה לא אומר שאין גוונים נוספים בזרם הדתי ואפילו בחרדי, אך אין כאן עיוות אלא התמקדות בצדדים פחות מחמיאים בדת.
—-
איתן לאלי: אני לא אומר שזה "מנותק מהנעשה במקומות מסוימים", אבל ה"התמקדות בצדדים פחות מחמיאים בדת" יוצרת סרט מגמתי שמשחיר את הדת, ולא מראה תמונה מורכבת, שזה מה שהייתי רוצה לראות.