אנט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Annette)

דממה.

אין כאן תזמורת.

ובכל זאת, נשמעת חצוצרה.

אין! כאן! תזמורת!

זה הכל אשליה.

או שלא…

סצינת מועדון סילנסיו מתוך "מלהולנד דרייב" היתה אצלי בראש לכל אורך הצפייה ב"אנט", היצירה הפסיכית החדשה של לאוס קאראקס. כמו הסצינה ההיא, גם "אנט" חוקר את הקשר בין אמנות לחיים. בין מוסיקה, קולנוע, סטנד-אפ קומדי – לבין הקהל. בשלב מאוד מוקדם בסרט נשאלת הדמות של אדם דרייבר, סטנד-אפיסט מוחצן, למה הוא בחר בקריירה של קומיקאי. הוא עונה: כי רק בדרך זאת אני יכול לומר את האמת ולהישאר בחיים.

"אנט" הוא יצירה כל כך חריגה בקולנוע. כמעט כולה בנויה משירים. ואני, הרי, מתעב את הז'אנר הזה, מחזמר. אבל כאן, זה כמו מחזמר שחותר תחת הז'אנר הזה, מיוזיקל. בדרך כלל שירים מנסים למצוא ביטוי פיוטי לרגשות. לתאר במילים ובתבניות מוגדרות של שיר את מה שעומד מאחורי המעשים שלנו. השירים ב"אנט" מדברים את המובן מאליו. הם אומרים "אני אוהב/ת אותך כל כך", אבל אין ממש רגש של אהבה שאנחנו רואים. ואז, פתאום, יש סצינת אהבה. זה כאילו נשמע כמו אמירה ריקה מתוכן, שיר ציני כמעט, ואז הוא מתמלא ברגש. בכל זאת.לאוס קאראקס מתאר ב"אנט" את עולם האמנות כעולם אכזר, חסר רחמים, נצלני, קטלני ממש, וגם כעולם מלאכותי. ובכל זאת להמשיך לקרוא