אנט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Annette)

דממה.

אין כאן תזמורת.

ובכל זאת, נשמעת חצוצרה.

אין! כאן! תזמורת!

זה הכל אשליה.

או שלא…

סצינת מועדון סילנסיו מתוך "מלהולנד דרייב" היתה אצלי בראש לכל אורך הצפייה ב"אנט", היצירה הפסיכית החדשה של לאוס קאראקס. כמו הסצינה ההיא, גם "אנט" חוקר את הקשר בין אמנות לחיים. בין מוסיקה, קולנוע, סטנד-אפ קומדי – לבין הקהל. בשלב מאוד מוקדם בסרט נשאלת הדמות של אדם דרייבר, סטנד-אפיסט מוחצן, למה הוא בחר בקריירה של קומיקאי. הוא עונה: כי רק בדרך זאת אני יכול לומר את האמת ולהישאר בחיים.

"אנט" הוא יצירה כל כך חריגה בקולנוע. כמעט כולה בנויה משירים. ואני, הרי, מתעב את הז'אנר הזה, מחזמר. אבל כאן, זה כמו מחזמר שחותר תחת הז'אנר הזה, מיוזיקל. בדרך כלל שירים מנסים למצוא ביטוי פיוטי לרגשות. לתאר במילים ובתבניות מוגדרות של שיר את מה שעומד מאחורי המעשים שלנו. השירים ב"אנט" מדברים את המובן מאליו. הם אומרים "אני אוהב/ת אותך כל כך", אבל אין ממש רגש של אהבה שאנחנו רואים. ואז, פתאום, יש סצינת אהבה. זה כאילו נשמע כמו אמירה ריקה מתוכן, שיר ציני כמעט, ואז הוא מתמלא ברגש. בכל זאת.לאוס קאראקס מתאר ב"אנט" את עולם האמנות כעולם אכזר, חסר רחמים, נצלני, קטלני ממש, וגם כעולם מלאכותי. ובכל זאת, מתחת לכל העמדות הפנים, מתחת לכל הציניות, הרוע, בכל זאת יש שם אהבה. כשרון. תשוקה לומר את מה שעל ליבכם בצורה לא קונבנציונלית. כל העמדות הפנים, השואו, וגם הצד המסחרי של האמנות (יש בסרט לא מעט אינסרטים מדיווחי רכילות מערוץ דמוי !E) – כל אלו בעצם סוג של וילון, אבל מאחוריו יש רגש. יש אהבה. יש חיים (למרות שזמרת האופרה כל הזמן מתה! מתה! מתה!).

ולמרות שכל השירים האלו מוגשים בצורה לא קונבנציונלית, ולמרות שהרגשה של ציניות מהולה ברוע שורה על הסרט הזה, בכל זאת ולמרות הכל יש רגש. הסצינה האחרונה ב"אנט", למשל, מאוד ריגשה אותי. התינוקת כאן מעוצבת בצורה מאוד מלאכותית (לי היא הזכירה את צ'אקי), אבל בסצינה האחרונה היא נראית אחרת. יש רגש אמיתי. יש סוף האמנות ותחילת החיים. בכל זאת יש רגש בסוף כל הציניות.

אז כן, הסרט הזה אולי קצת ארוך מדי, ואולי היה ניתן לקצץ שיר או שניים, אבל מהר מאוד הסתגלתי ליצירת האמנות המאוד לא קונבנציונלית הזאת. לשירים המשונים האלו שנדמים יותר כליווי מוסיקלי לחצי דיבור חצי שירה לא מאוד משויפים. לעיצוב האמנותי הגדול מאוד מהחיים. לסרט המאוד מאוד מוגזם הזה, שיש בו כאילו דיבור דרך שירים על החיים, רק שלא ממש בטוח מה הקשר בין האמנות המוזרה הזאת לחיים עצמם (למשל: סצינת "הרגתי את אשתי" המדהימה של אדם דרייבר. כמה ממנה הוא אמיתי וכמה מומצא?). ומכל היצירה המאוד לא רגילה הזאת יצא גם רגש לא צפוי, למרות שמדברים עליו לכאורה כדי למכור אותו, יש בו גם אמת, ולמרות שיש כאן משהו מאוד גרנדיוזי, כאילו מלאכותי, יש כאן גם משהו מאוד אינטימי בבסיס שם. וגם אם הרגש מת (בדמותו של סיימון הלברג בתפקיד משנה יפה), הוא עדיין חי. בכל זאת ולמרות הכל. כמו הזמרת ששרה במועדון סילנסיו, והשיר (והרגש) ממשיך גם לאחר שהיא מתעלפת.

סרט מאוד יוצא דופן, שונה ומשונה, עצום מימדים, שדורש הרבה מהצופה, אבל גם מתגמל. אני מניח שארצה לראות את "אנט" בשנית, אבל אני צריך לקחת קצת מרחק מהצפיה הראשונה. החוויה של הסרט הזה סחטה אותי רגשית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “אנט: הביקורת

  1. נראה לי שפספסת – זה לא ממש מחזמר אלא סוג של אופרה (הדיבור\שירה של משפטים).

    וגם, יש שם הרבה פארודיה על הפורמט (נגיד השיר בזמן סצינת הסקס, או הצורה שבה נכנסים לחלק מהשירים בצורה כ"כ מאולצת).

    וגם הפסקול נכתב ע"י (וממש מוצג על ידם) ספארקס (סרט עליהם היה בדוק-אביב האחרון)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s