פסטיבל חיפה 2021: בן-אם

(שם הסרט במקור: پسر-مادر)

החצי הראשון של הסרט מאוד מרגש, אבל עם מסקנה מכעיסה.

החצי השני הרבה פחות אפקטיבי, אבל לא בלתי מעניין.

התסריט של החלק הראשון כאן שם בחוכמה אינספור מכשולים בפני הדמות הראשית, והשחקנית שמשחקת אותה, מישהי בשם רהא חודאיארי, עושה עבודה נפלאה בגילום התפקיד הזה של אשה שסופגת מכה אחרי מכה אחרי מכה מהחיים, אבל היא לא נכנסת להיסטריה. בשקט ובנחישות היא פועלת כדי לתקן את הדרוש תיקון, אבל פניה מגלים כל מה שעובר עליה.

son motherקשה שלא להתרגש מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: שירת הים

(שם הסרט במקור: Song of the Sea)

את הסרט הזה ראיתי לפני 6 שנים. הוא היה אמור לעלות להקרנות מסחריות, אבל נגנז ונעלם. אני זוכר שהביקורות עליו מכל עבר השתפכו, שלחו טונות של אהבה לכיוון הסרט הזה, ואני מצאתי את עצמי משתומם, לא מבין את הסחף הזה. לא סבלתי בהקרנה של הסרט, אבל גם לא מצאתי סיבה ליפול שדוד לרגליו. פסטיבל חיפה מהדורת 2021 מקרין את הסרט הזה מלפני 6 שנים כסוג של רקע להקרנת סרטו החדש של טום מור, שביים גם את "שירת הים", אז גם אני צללתי לארכיון ושלפתי משם את הטקסט שכתבתי אז, כשראיתי את הסרט, ומעולם לא פרסמתי, כי הסרט לא הופץ:

יש ב"שירת הים" הרבה חומר מהסוג שאני אוהב: סיפורי עם קסומים על יצורים מוזרים, השפעתם על חייהם של ילדים, עצב ושמחה, הרפתקאות ופחדים, וגם מוסר השכל בסוף. הכל נמצא במקום. ובכל זאת, כמעט ולא מצאתי את עצמי מושקע רגשית בסרט הזה. התרשמתי ממנו, מהמחויבות העמוקה של הבמאי למקום ממנו הוא בא, אבל לא הצלחתי להיטמע בעולם הזה. לכל היותר הרגשתי אורח. מישהו שמסתכל על האירים מבחוץ, תמה מול המנהגים, השפה, הסמלים, אבל לא מצליח לפענח.חשבתי שזהו אולי סגנון האנימציה. משהו שנעשה כמעט בכוונה במימד אחד. שטוח בכוונה. במיוחד בקטעים שבהם להמשיך לקרוא