פסטיבל חיפה 2021: אבו עומאר

אני לא יודע מי זה רוי קריספל. לא ראיתי בעבר סרטים שהוא עשה. במאי אלמוני. אז עם רצון לעשות לו הנחה, אני אומר שיש כאן דווקא סרט מעניין.

כי כן, יש הרבה דברים מאוד בוסריים וגם בעייתיים בסרט הזה. אבל הלב של קריספל במקום הנכון. הכוונה טובה. ואם באים לסרט הזה בלב פתוח, מתוך נכונות לעשות הנחה (גדולה מאוד) לבמאי מתחיל, אפשר למצוא גם דברים טובים גם כאן.

בבסיס, יש כאן רעיון מעניין: סרט מסע כמעט סוריאליסטי במקום החם הזה שנקרא ישראל/ פלסטין. ההשפעה של הפוליטיקות הגדולות על האדם הקטן יוצרת מצבים אבסורדיים, אכזריים לפעמים. אז קריספל מסובב את שני הגיבורים שלו – אחת ישראלית, השני פלסטיני, מסביב למדינת פלסטין שעוד לא קמה, מבקש למצוא פרצה. ובינתיים – החום המעיק של המקום הזה, חום ללא אנושיות, חום מלא שנאה וגזענות. ואולי יש בכל זאת אפשרות לחמם את היחסים. לקרר קצת את קדחת השנאה (יש הרבה קרח בסרט). אשה אחת שכן מנסה לעזור. אולי בכל זאת אפשר להבקיע סדק בקיר הזה.

אבל הדרך שבה רוי קריספל מתאר את 2 גיבוריו מלאה מהמורות. ראשית, מה בדיוק הסיפור של הבחורה? כן, היא עובדת בעבודת דחק זמנית, מצבה הכלכלי לא משופר, היא אשה בוגרת שגרה עם אמא שלה (העיוורת) – אבל מה היה בדיוק בעברה שהביא אותה למצב הזה? אין הסבר, אין רקע מספק (וצר לי לומר: שני ורצ'יק, השחקנית שמגלמת אותה, לא מצליחה למלא את החלל בעבודת המשחק שלה, ובכלל, היא לא ממש עוברת אלי באולם כדמות מאוד אמינה).

ואז יש את הצד השני. איש פלסטיני שחווה כבר בתחילת הסרט אסון איום. והוא שותק רוב הסרט. לרגעים הרגשתי שיש כאן את הגרסה המאוד מדכאת של מיסטר בין, או של ז'אק טאטי. להוציא מילה מפיה של הדמות הראשית זה כמו לעקור שן. אז כן, הוא אבל ומאוד עצוב, אבל גם אנשים במצב כזה עוברים מסע בין מצבי רוח. גם אנשים אבלים מוצאים רגעים שבהם הם אפילו מעלים חיוך, ואפילו צוחקים (תראו, למשל, את האמא ב"הכל אודות אמא" של אלמודובר). הגבר ב"אבו עומאר" מוביל את הסרט לדכאון תמידי שלא מאפשר לי להתקרב אליו ואל המסע המטורף שהוא עובר כאן.

ואל זה מצטרפת ההרגשה שקריספל ביים כאן סרט מנומס מדי. הצילום מאוד משתדל לא להראות את הזוועה. גופה של תינוק מת זאת לא תמונה מלבבת, אבל קריספל מצלם במגמתיות כל כך מעצבנת עד שבא לי לומר לו: או שאתה מראה לי את מה שהוא רואה, או שתצלם את זה אחרת לגמרי. לחתוך את הפריים בדיוק במקום שבו מתחילים לראות את הזוועה זה סתם מגוחך (כמו סצינות הסקס האלו שבהן מצלמים רק את החלק שבין החזה לבין האגן. מטופש). אז נכון, ללכת לצד השני זאת פורנוגרפיה של סבל, אבל צריך היה למצוא פתרון אחר לשיטת הצילום כדי שארגיש ביחד עם הדמות הראשית את הכאב העמוק.

והמסע עצמו: הקצב של הסרט מקשה עלי להיסחף בטירוף. יש מקומות שבהם הדמויות נשארות הרבה מעבר לדרוש. יש נסיעות שנמשכות הרבה מעבר למה שצריך. יש לי הרגשה שהיה ניתן לחתוך לא מעט דקות מהסרט, להאיץ את המסע, לשטוף את נפשותיהן של שתי הדמויות בטירוף המתגבר של הארץ החמה הזאת, ואז לתת לטירוף הזה לשטוף גם אותנו באולם. אבל קריספל יותר מדי לוקח את הזמן, והטירוף הזה מתפוגג.

לא סרט רע בעיניי, "אבו עומאר", רק שהוא לא מספיק טוב. בטח בהתייחס לפוטנציאל שהיה בו. רוי קריספל נוגע בטירוף, אבל לא נותן לו לשטוף אותי באולם. סרט מעניין, אבל בוסרי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s