פסטיבל חיפה 2021: הנהגת של מר יוסוקה

(שם הסרט במקור: ドライブ・マイ・カー)

יש סרטים ארוכים שאתה יוצא מהם ואומר: וואלה, לא הרגשתי את הזמן עובר.

זה לא המצב עם "הנהגת של מר יוסוקה".

ומצד שני, יש בסרט הזה גם הרבה דברים להעריך…

לדעתי, הסרט הזה נוקט (בטעות) בגישה של נובלה עצומת מימדים, אבל יש לו נשמה של סיפור קצר. זה כל מה שעומד בבסיס החוויה הלא יציבה שעברתי במשך שלוש השעות הארוכות האלו.סצינת הפתיחה של הסרט מראה גבר ואשה שוכבים במיטה, אחרי מעשה האהבה. היא מספרת לו סיפור. יש כמה וכמה מעמדים כאלו בסרט. מישהו מספר סיפור למישהו אחר. צ'יזבטים. מעשיות קצרות. או אולי סיפורים בהמשכים. אבל קצרים. העניין הזה העלה בי מחשבות על הקשר בין התמונה למילה. בין ההבעה הקולנועית לטקסט. הרי הסיפור מסקרן, מרגש, מרתק, אבל מה שאנחנו רואים הוא אדם מספר את הסיפור לאדם אחר. הדמויות בסיפור המסופר לא נראות.

וזה כנראה בגלל שהסרט הזה סובב כולו סביב יחסי הגומלין בין האנשים לסיפורים. בין פשוטי העם לבין מעשי האמנות. בין יוצרי האמנות לאמנות שהם עצמם יוצרים. יש משהו רגשי מאוד, ייצרי ממש, ביחסי הגומלין בין האדם ליצירה (העובדה שהסרט מתחיל בסצינה שקשורה בסקס אינה מקרית).

סיפור הסרט, הרי, פשוט: במאי ושחקן תיאטרון שעבר טרגדיה מביים גרסה משלו ל"דוד וניה". זה, בעצם, כל הסרט. במשך כמעט שלוש שעות (בעצם, שעתיים ורבע. 45 הדקות הראשונות מוקדשות לאקספוזיציה. רק אחרי 45 דקות מגיעות כותרות הפתיחה. גישה של נובלה, אמרתי…) אנחנו עוקבים אחרי תהליך היצירה: אודישנים, חזרות, וההצגה עצמה. במהלך החזרות הסרט יסטה אינספור פעמים לדמויות משנה ולסיפורים שלהן. לכל אחת סיפור משלה. כל אחת ממקום אחר (הקטע הכי מדליק בסרט הוא שהמקום הוא יפן, אבל השחקנים מדברים בשפות שונות: יפנית, סינית, אנגלית, ושפת סימנים קוריאנית. יצירת אמנות טובה מרגשת אותנו. גורמת לנו לחשוב. להכיר אנשים אחרים. במקומות אחרים. בשפות אחרות).

הבעיה, בשבילי, היא העריכה. הנהגת משם הסרט נכנסת לסיפור רק אחרי ההקדמה, וגם אז היא רק דמות משנית למשך זמן מאוד ארוך. רק ממש לקראת סוף הסרט היא מקבלת את הרגע המרגש שלה (אחרי שכל שאר הדמויות קיבלו את הרגע שלהן). אולי אני באתי להקרנה של הסרט הזה עם חסרון מובנה: מעולם לא ראיתי את "הדוד וניה", ואני לא ממש יודע מה הסיפור שם, אבל כן יש בסרט הזה לא מעט רגש שמעורב במערכת היחסים של אנשים עם יצירות אומנות, רק שלכל אחד כאן יש סיפור קצר אחד, אבל הסרט הזה הוא נובלה אחת ארוכה מאוד, קצת מתישה, אבל כן יפה ומרגשת לעיתים.

אז כן, הרגשתי טוב מאוד את שלוש השעות האלו. אבל פה ושם יש סצינות יפהפיות המספרות סיפורים קצרים של דמויות שונות, והן מרגשות ומעניינות. סרט שדורש מאמץ ניכר, אבל לרגעים המאמץ הזה אכן מתגמל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s