פסטיבל חיפה 2021: המכשפות מהמזרח

(שם הסרט במקור: Les Sorcières de l'Orient)

איזה סרט מעצבן, בחיי.יש לז'וליאן פארו, במאי הסרט, חומר מצוין לדרמה: קבוצה של נשים יפניות זכו במדלית זהב אולימפית בכדורעף ב-1964. יפן, מדינה שהשתתפה באופן פעיל במלחמת העולם השניה, מדינה הרוסה שמלקקת את פצעיה, זוכה לרגע אחד קט לנצחון של קבוצה של נשים שעובדות מאוד מאוד קשה. יותר מ-50 שנה לאחר מכן, חלק מהנשים שעדיין בחיים מתקבצות אל מול שולחן לספר את סיפורן. חומר דרמטי אדיר.

והסרט הזה מפספס כמעט כל רגע דרמה אפשרי.

כי זה לא סרט קולנוע. מקסימום רצף קליפים ל-MTV. צריך לומר – המוסיקה כאן, שדומה קצת למוסיקה אלקטרונית משנות ה-70 (נשמעת קצת כמו ז'אן מישל ז'אר, וקצת כמו קרפטוורק), היא מוסיקה יפהפיה, וז'וליאן פארו הבמאי יודע לעבוד מצוין עם המוסיקה, לחתוך בעריכה בדיוק לפי הביטים, לספר סיפור בתמונות ללא מילים ולהביא את הסיפור לשיא קטן ביחד עם השיא המוסיקלי. מהבחינה הזאת, פארו עושה עבודה מצוינת. אבל זה עובד נהדר כקליפ של 4 דקות בטלויזיה. לא כסרט של שעה וחצי בקולנוע.

כי הנה, למשל, דוגמא: אחרי שאחת הנשים קדחה לי במוח במשך כעשר דקות על שגרת האימונים, והעבודה, והאימונים, וחוסר בשינה, והמאמן אמר ככה, והאימונים, וכו', אחרי כל זה, מגיע קטע מוסיקלי, קליפ, שמספר לי את אותו דבר ללא מילים. הקליפ נקי הרבה יותר, רגשי הרבה יותר, ואפקטיבי הרבה יותר מכל מה ששמעתי לפני כן.

כי צריך לומר – יש לז'וליאן פארו אוצר ביד. כמה נשים שעברו כל כך הרבה בחיים יושבות אל השולחן, מוכנות לשתף אותו בסיפור חייהן. ופארו לא משתמש בהן בכלל. אין רגע אחד בסרט שהן מדברות בשם עצמן. הכל בוויס-אובר. פארו מונע ממני את הקשר הבלתי אמצעי עם כל דמות בנפרד. גם כשהוא מצלם את הנשים האלו יושבות אל השולחן, זה תמיד באותו שוט מעגלי שמאגד אותן לקבוצה, ולא נותן לי להכיר ולו לרגע אף פרט מהקבוצה הזאת.

וכך כמעט כל משך "המכשפות מהמזרח" הוא רצף של אילוסטרציות לאימונים עם וויס-אובר מתיש ומתמשך, ואח"כ קטע מוסיקלי שמאייר את מה ששמענו קודם. אחד מבטל את השני. מה גם שאפילו בתור סרט ספורט היצירה הזאת כושלת – אין כאן מעקב אחרי מסע נצחונות, ומשברים, וויכוחים, והתגברויות על מכשולים. פשוט אין. הכל זה רצף של וויס-אובר מעצבן על אימונים, ועבודה קשה, ועוד אימונים.

ואז מגיעה סצינת השיא. לאורך כמעט כל הסרט אני יושב וצופה במסך טלויזיה מוקטן, וסצינת השיא פותחת את הפריים למסך מלא. לא אהבתי את הטריק המעצבן הזה ב"מאמי" של קסאוויה דולאן, וגם כאן זה נדמה לי נלוז ומטופש. סצינת השיא הזו, אמנם, מצוינת, ולוקחת את הזמן לבנות את הדרמה, והיא גם יורה בכל התותחים הכבדים – שילוב מלא דמיון של אנימציה, עריכה נכונה, ומוסיקה אפקטיבית, אבל אחרי שעברתי כמעט שעה וחצי מתישות של התחכמויות קולנועיות ללא יחס ראוי לדמויות עצמן, לא הרגשתי בילד-אפ ראוי לסצינת השיא, וכך הסצינה הזאת היא אולי יפה בפני עצמה, אבל נטולת כל רגש אמיתי.

חומר מצוין לדרמה סוחפת יש כאן. והכל נזרק לפח. איזה סרט מעצבן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s