פסטיבל חיפה 2021: מה אנחנו רואים כשאנו מביטים בשמיים

(שם הסרט במקור: რას ვხედავთ, როდესაც ცას ვუყურებთ)

וואי, זה היה קשה. שעתיים וחצי מאוד מאוד ארוכות, ומאוד מתסכלות.

התקציר של הסרט אומר משהו כמו: גבר ואשה נפגשים וקובעים לצאת לדייט. קללה שמוטלת עליהם גורמת להם לשנות את פניהם כך שהם לא יזהו אחת את השני. האם בכל זאת האהבה תמצא את הדרך?

נשמע כמו סרט קסום ואגדי. במידה מסוימת הוא אכן כזה, רק שלא בגלל הסיפור שבתקציר.

כי הסרט הזה עם השם הארוך לא באמת מתעניין בסיפור הזה שהוא מספר.

בסוף הסרט אומר המספר: ועכשיו ניפרד משני גיבורינו, שסיפוריהם מתערבבים בהרפתקאות המופלאות של כל בני המקום הזה.

ואני רציתי לבכות. הרי כל הסרט הזה הוא "הרפתקאותיהם המופלאות של בני המקום הזה"!.

יש בסרט הזה הרבה ילדים (בלי התמקדות באחד או בשניים), והרבה כדורגל (בשביל הצבע), והרבה טבע, והרבה נוף, והרבה מוסיקה, ומעט מאוד דיאלוגים. הרבה פעמים בסרט כל מיני דמויות מדברות עם כל מיני דמויות, ואנחנו לא שומעים מה הן אומרות. רק מוסיקה. סרט אילם. זה יכול לעבוד מצוין אם עושים את זה נכון (נגיד, "הארטיסט"). בסרט הגיאורגי הזה אין בכלל דמויות. יש מישהו שמספר משהו במרחקים מאוד גדולים, ובאמצע – כל דבר שאתם יכולים לתאר לעצמכם שייכנס תחת הכותרת "לא מעניין", והכל נמשך ונמשך בלי סוף.

נדמה לי שאם היו מתרגמים את הטקסט של המספר לעברית, ונותנים אותו, נגיד, ליוסי אלפי, היתה יכולה להיות לנו שעת סיפור יפהפיה. לא צריך את הסרט. אפשר רק להקשיב למספר. בטקסט הכתוב והמדובר יש מספיק צבע וסביבה (כולל הכלב חרהחורה. נשבע לכם). אבל הסרט? התמונות שאנחנו רואים? לא קשורות כמעט בכלל לסיפור.

דוגמא: הגבר והאשה נפגשים. מה רואים? את הרגליים שלהם. וזהו. אחר כך הם נפגשים בפעם השנייה (שוב רגליים), ובפעם השלישית, המפגש שלהם מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: ליל הלהבות

(שם הסרט במקור: Noche de Fuego)

סרטה הקודם של  טטיאנה הואסו, "סערה", זכה לביקורות טובות מאוד בכל העולם, כולל מועמדויות ופרסים שונים (והוא גם היה הבחירה של מקסיקו לאוסקר לפני 4 שנים). הסרט גם הוקרן בארץ, אבל אני הצלחתי לפספס אותו, למרות שהוא מאוד סיקרן אותי. כשראיתי את שמה של הואסו בתכניית פסטיבל חיפה החלטתי שהפעם אני כן אעשה את ההיכרות שלי עם הבמאית הזאת. אז אכן ראיתי את הסרט, והמסקנה שלי היא: להואסו יש אמפטיה מידבקת לדמויות נשיות, אבל היכולת שלה להוביל נראטיב קולנועי (לפחות בסרט עלילתי. כל סרטיה הקודמים היו דוקומנטרים) היא מוגבלת.במרכז "ליל הלהבות" עומדות כמה בנות צעירות. הואסו מצוינת כאן בתיאור חייהן של להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: כל רגע

(שם הסרט במקור: Ensilumi)

זה סרט ממש חמוד. ממש. וזה היתרון שלו, כמו גם החסרון שלו.

הסצינה הראשונה בסרט מכתיבה את הטון: משפחה אוהבת מתעוררת אל בוקר חדש. האהבה הגדולה בין כל חברי המשפחה מידבקת. תענוג. ואז יוצאים החוצה. וממש כיף. והכל ממש נעים. ומחויך. ושמח.

אפילו במצב הלא פשוט של הגיבורים – הם פליטים המחכים להחלטת בית משפט לגבי בקשת המקלט – אפילו אז, כולם ממש שמחים, ומשחקים, ומחויכים, ואוהבים. קרן אור גדולה.אבל להמשיך לקרוא