פסטיבל חיפה 2021: מה אנחנו רואים כשאנו מביטים בשמיים

(שם הסרט במקור: რას ვხედავთ, როდესაც ცას ვუყურებთ)

וואי, זה היה קשה. שעתיים וחצי מאוד מאוד ארוכות, ומאוד מתסכלות.

התקציר של הסרט אומר משהו כמו: גבר ואשה נפגשים וקובעים לצאת לדייט. קללה שמוטלת עליהם גורמת להם לשנות את פניהם כך שהם לא יזהו אחת את השני. האם בכל זאת האהבה תמצא את הדרך?

נשמע כמו סרט קסום ואגדי. במידה מסוימת הוא אכן כזה, רק שלא בגלל הסיפור שבתקציר.

כי הסרט הזה עם השם הארוך לא באמת מתעניין בסיפור הזה שהוא מספר.

בסוף הסרט אומר המספר: ועכשיו ניפרד משני גיבורינו, שסיפוריהם מתערבבים בהרפתקאות המופלאות של כל בני המקום הזה.

ואני רציתי לבכות. הרי כל הסרט הזה הוא "הרפתקאותיהם המופלאות של בני המקום הזה"!.

יש בסרט הזה הרבה ילדים (בלי התמקדות באחד או בשניים), והרבה כדורגל (בשביל הצבע), והרבה טבע, והרבה נוף, והרבה מוסיקה, ומעט מאוד דיאלוגים. הרבה פעמים בסרט כל מיני דמויות מדברות עם כל מיני דמויות, ואנחנו לא שומעים מה הן אומרות. רק מוסיקה. סרט אילם. זה יכול לעבוד מצוין אם עושים את זה נכון (נגיד, "הארטיסט"). בסרט הגיאורגי הזה אין בכלל דמויות. יש מישהו שמספר משהו במרחקים מאוד גדולים, ובאמצע – כל דבר שאתם יכולים לתאר לעצמכם שייכנס תחת הכותרת "לא מעניין", והכל נמשך ונמשך בלי סוף.

נדמה לי שאם היו מתרגמים את הטקסט של המספר לעברית, ונותנים אותו, נגיד, ליוסי אלפי, היתה יכולה להיות לנו שעת סיפור יפהפיה. לא צריך את הסרט. אפשר רק להקשיב למספר. בטקסט הכתוב והמדובר יש מספיק צבע וסביבה (כולל הכלב חרהחורה. נשבע לכם). אבל הסרט? התמונות שאנחנו רואים? לא קשורות כמעט בכלל לסיפור.

דוגמא: הגבר והאשה נפגשים. מה רואים? את הרגליים שלהם. וזהו. אחר כך הם נפגשים בפעם השנייה (שוב רגליים), ובפעם השלישית, המפגש שלהם מצולם כל כך מרחוק שלא רואים כלום. ואז המספר מדבר על צמחים ומרזבים מדברים, אבל זה רק בטקסט, לא בסרט.

אז היה עדיף לעשות מהסרט הזה פודקאסט. היה הרבה יותר מתגמל ומעניין.

כי כמו שהוא, יש כאן ה-מ–ו-ן התפלספויות, והתחכמויות, והתרכזות בכל מה שהוא לא הסיפור, וצילום של ילדים משחקים כדורגל לאורכו של שיר איטלקי שלם (של ג'יאנה נאניני, אם אני לא טועה), והמון המון המון התפזרויות לכל הכיוונים, רק לא למצות את הקסם שנמצא בסיפור עצמו.

במהלך הצפייה חשבתי על "מוכת ירח". קומדיה אמריקאית זוכת אוסקרים מסוף שנות ה-80. דרך סיפור רומנטי משעשע הסרט האמריקאי ההוא הביא אל קדמת הבמה את ההווי של הקהילה האמריקאית ממוצא איטלקי החיה בניו יורק. הרבה אמונות תפלות, ושימוש מיוחד בשפה, ומנהגים – אבל הכל עובר דרך הפילטר של הסיפור האנושי. בסרט הגיאורגי יש כאן סיפור יפהפה, אבל הוא נזרק לפח לטובת פולקלור שלא מעניין אותי אם הוא לא עובר דרך הפילטר האנושי.

בקיצור, בסיס מרתק הופך לסרט מאוד קשה לצפייה. נו, שוין. גם סרטים כאלו יש בפסטיבלים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s