הקדושים של ניוארק: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Many Saints of Newark)

סצנת הפתיחה של הסרט משוטטת בין מצבות בבית קברות. ליד כל מצבה נשמע קול אחר, מן הסתם של האדם הטמון שם. רוחות רפאים. זה מה שהסרט הזה. סיאנס של רוחות הרפאים של משפחת סופרנו.

כן, גם אני אהבתי את "הסופרנוס". פעם, לפני 20 שנה. סדרה שהתחילה כשמאפיונר נכנס לטיפול פסיכולוגי. הסדרה הזאת, מבחינתי, נכנסה אל תוך קרביה של משפחת מאפיונרים, והראתה את כל הצדדים שלה. גם הטובים. יש גם כאלו, מסתבר. האנשים האלו יכולים להיות אכזריים, רצחניים, אבל גם אוהבים ומפנקים.

אז כמעט 15 שנים אחרי שהסדרה ההיא נגמרה (בסוף מדהים למדי), מגיע סרט שמנסה לחיות על אדי הדלק של הנוסטלגיה. אז מה הסיפור? האם אפשר לעשות סרט שיהיה המשך/ פריקוול/ איזשהו …קוול לסדרה ההיא ושיהיה לו ערך בפני עצמו? שתהיה לו סיבת קיום, רזון דטר, מבלי שכל הזמן נתייחס לסדרה ההיא?אני חושב שיוצרי הסרט החדש אולי ניסו לעשות משהו עם ערך, משהו שיהיה בו יותר מסתם מתנה למעריצים, אבל הם כשלו. לטעמי, "הקדושים של ניוארק" הוא לא סרט רע בכלל. קטעי האקשן בסרט הזה חסרי רחמים ואפקטיביים, וגם אלסנדרו ניבולה בתפקיד הראשי מאוד מרשים, ומביא אתו את מה שכל הסדרה ההיא הייתה – לב גדול, חם, ואוהב, אבל גם אלימות קשה שפורצת ברגעים מסוימים, והכל בגלל הכבוד האיטלקי הפגוע.

אבל הסרט הזה מתעקש כל הזמן לשוטט בין רוחות הרפאים של סדרת "הסופרנוס", וזה בא על חשבון הסרט הזה. ראשית, צריך להבין שכשיש לך פלטפורמה של סדרה, מספר לא קטן של פרקים במהלך עונה, כמה וכמה שעות במצטבר של חומר מצולם, אז גם יש לך אפשרות לשחק עם כמה וכמה סיפורים, לשייט בין כמה וכמה רעיונות, ובאמת לומר משהו עמוק על אמריקה. גם בקולנוע אפשר לעשות את זה, אבל חייבים ללמוד את אמנות העריכה – על מה לוותר, במה להתמקד, את מה לקצר, ובמה להתעמק. "הקדושים של ניוארק" הוא סרט קולנוע של שעתיים, ומבחינת עריכה הוא מתברבר כל הזמן. יש כאן את עניין האבא והמאהבת (עניין של כבוד איטלקי), יש את עניין "בואו תראו איך אנתוני סופרנו הקטן הפך להיות טוני סופרנו הגדול" (והבאת בנו של ג'יימס גנדולפיני הנהדר לתפקיד אביו כשהוא היה קטן הוא גימיק שנוי במחלוקת, אבל מי שראה את הסדרה לא יכול שלא להיות מהופנט עד כמה מבנה הגוף של הבן, ואפילו חיתוך הדיבור לעיתים, מאוד דומה בין אב לבן), ויש גם את עניין הסכסוך הבין-גזעי בארצות הברית.

סצנה של שוטר יורה באיש שחור שיוצא מהרכב מזכירה דברים מאוד עכשוויים, כשהסרט מתרחש בשנות ה-60-70. הסיפור של מלחמות שחורים ולבנים הוא בעת ובעונה אחת מרתק, אבל לא מספיק מפותח, ומהווה כמו עצם בגרון של היצירה הזאת. או שתפתח את הנושא הזה לכדי סרט שלם, או שתעיף אותו מהסרט בכלל. כמו שהנושא הזה נמצא בסרט הזה, זה נדמה לי כמו מישהו שרוצה להגיד משהו על שחורים ולבנים בארה"ב, אבל יותר חשוב לו לספר על הסופרנוס, אז הסרט הזה נופל בין הכיסאות, ונושא חשוב לא מקבל את הטיפול הראוי.

אז ככה יוצא ש"הקדושים של ניוארק" יספק נחת, לדעתי, בעיקר לאנשים שזוכרים מאוד לטובה את "הסופרנוס". לשאר, זה סרט לא רע בכלל, אבל כזה שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב. אולי כסדרת טלוויזיה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s