מינארי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Minari)

סוף סוף הסרט הזה מגיע להקרנות מסחריות בישראל. זוכה אוסקר אחד, ומועמד ל-5 נוספים, סרט עצמאי קטן שמתמקד בקהילה של מיעוטים בתוך ארה"ב, ובנוסף, סרט שמייצג תהליך מעניין שמתרחש עכשיו בארה"ב, תהליך שבמידה מסוימת התרחש בישראל כבר לפני כעשרים שנה, תהליך של התפרקות כור ההיתוך של המדינה האחת לכדי התפוצות המרכיבות אותה. את המגמה הזאת בישראל ייצג "חתונה מאוחרת", וכל הסרטים שבאו אחריו ולא דיברו עברית. בארה"ב, לפני הקורונה, היה לנו את "הפרידה" האמריקאי דובר הסינית, ועכשיו "מינארי", אמריקאי דובר קוריאנית.

"מינארי", מסתבר, הוא סרט מעניין מאוד מכל הסיבות הלא נכונות.כי אני מצאתי את עצמי לא מאוד נסחף אחרי השבחים של כולם.

נכון, יש כאן תיאור כן של חיים קשים של חקלאי, ושל התפרקות התא המשפחתי על הרקע הזה. החקלאי הזה הוא, ממש במקרה, מהגר מקוריאה, שהביא את המשפחה שלו עד לאמצע-שומקום, יו.אס.איי, כדי להגשים את החלום האמריקאי. אבל האמירה של הסרט על הקפיטליזם (קטע חדשות קצר בטלוויזיה מגלה שהסרט הזה מתרחש בשנות ה-80, שנותיו של רונלד רייגן כנשיא) היא אמירה שטוחה למדי, כי אין כאן ממש תהליך דרמטי של התמוטטות החווה שגיבור הסרט מקים.

ובכלל, תהליך דרמטי מאוד חסר בכל הסרט. "מינארי" הוא מסוג הסרטים שנהוג להגיד עליהם שאין בהם סיפור. יש בהם יותר תיאור מצב. אמנם אותו "תיאור מצב" נעשה בצורה כנה ורגישה, עם משחק נהדר של כל הקאסט, אבל התסריט לא באמת מאפשר לשחקנים ולסרט עצמו לעשות מהלך דרמטי ראוי שייקח אותי רגשית ביד עד למשבר ואולי גם להתגברות על המכשול. המשבר בחיי הנישואין, למשל, נמצא שם כבר מהתחלה. אין ממש עליות וירידות במערכת היחסים בין האבא והאימא, וכך, כשמגיעים לסצנה שאחרי הסצנה שבבית החולים – זה אולי עצוב, אבל לא באמת נוגע, כי לא היה בילד-אפ דרמטי לזה.

הילדים לא הולכים לבית הספר, הילדה הגדולה כבר נערה, ואין שום תיאור התבגרות, או אהבה ראשונה, או משהו דומה. הם בעיקר משחקים במשחקים ומכירים לעומק את הנוף. הם בעיקר מדברים באנגלית, כשההורים בעיקר מדברים בקוריאנית, אבל מעבר לזה שזה נמצא בסרט אף אחד לא מעיר על זה. יש גם הערה על הדת בסרט הזה, וזאת בעיקר הערה לגלגנית (בדמותו של העובד האמריקאי בחווה), וגם הדיון ביש או אין אלוהים חסר שלבים דרמטיים.

אז מה שנשאר הוא התהליך הדרמטי היחיד שכן יש כאן, והוא תהליך ההתקרבות האיטי והיפה בין הסבתא לנכד. תהליך סבלני של אשה שכבר עברה הרבה בחיים שלה, ויודעת לחכות בסבלנות ורק להעניק אהבה. הוא (הילד) ימצא את הזמן שלו, את הקצב שלו, כדי להחזיר את האהבה. השאלה היא אם זה לא יהיה מאוחר מדי (הסבתא כבר לא צעירה…). אני חושב שבגלל שזה התהליך הדרמטי היחיד בסרט שכתוב ומבוצע כמו שצריך, בסבלנות ובהדרגה, זאת גם הסיבה שיון יון-ג'ונג, השחקנית שמשחקת את הסבתא, זכתה באוסקר היחיד שהסרט הזה קיבל (ולטעמי, הוא אכן אוסקר מוצדק).

אז כן, יש כאן תיאור כן ונוגע ללב של קשיי החיים של חקלאי, וקצת רגעים יפים בין סבתא ונכד, אבל אין כאן ממש מהלך דרמטי שיכניס לי ללב את הדמויות האלו, וכך אני מסתכל על הסרט הזה, יכול להעריך את היופי של פרגמנטים מסוימים בו, אבל לא באמת להתרגש מהמכלול הזה שנקרא "מינארי". יש חגיגה גדולה סביב הסרט הזה. אני נשאר בחוץ הפעם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s