אוסקר שפה זרה 2022: מקבץ שני

לכל אורך פסטיבל חיפה המשכתי לעקוב אחרי הסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר בקטגוריית הסרט בשפה שאינה אנגלית. מאז המקבץ הראשון הצטברו עוד 14 סרטים, ואלו הם (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

סלובניה: סאן רמו (Sanremo) – מירוסלב מנדיץ'

שני אוהבים שוכחים אחד את השני כל הזמן, וכל מפגש שלהם הוא כמו דייט ראשון. נשמע כמו קומדיה רומנטית חמודה. עכשיו תצרפו את הנתון הבא: שני האוהבים הם דייריו של בית אבות, והשכחה היא פועל יוצא של גילם ומצבם הבריאותי. כבר לא כל כך כיפי. ובנוסף, מסתבר שהסרט הזה מתיימר להיות פיוטי שכזה, עם הרבה צילומי טבע ונוף, ולא מעט ציטוטי שירים הנוגעים לטבע ולאהבה (במיוחד אחד שהיה בפסטיבל סאן רמו פעם). נראה לי שיש כאן רעיון יפה שטובע בפרטנציה אמנותית מעייפת.

אירלנד – מקלט (Foscadh) – שון ברתנאך

גבר כבר לא צעיר חי חיים נוחים. הוריו דאגו לו לכל מחסורו. דאגו לו להכול, חוץ מדבר אחד – הם לא נתנו לו את הכלים להיות עצמאי, לפלס את דרכו בעולם בעצמו. וכך, כשההורים הולכים לעולמם, נשאר הגבר לבד, בבית גדול, עם שטח אדמה גדול, ובלי ידע מינימלי באמנות החיים. הגבר הזה יצטרך להתבגר עכשיו ומהר כדי לעמוד מול חומדי רכושו, ומול האפשרות שאולי, ממש אולי, הוא אולי גם ישיג את האושר ואת האהבה של אישה בעצמו.

צפייה בטריילר מגלה סרט מרשים, ועם זאת, אני לא בטוח עד כמה ה"מרשים" הזה מגיע בזכות האטרקטיביות של הנופים, והמשיכה של האוזן לשפה הזרה והלא רגילה הזאת, השפה הגאלית.

אלבניה: אריות בדרך לוונציה (Luanët Drejt Venecias) – ג'וניד ג'ורג'י

הסרט שאלבניה שולחת לאוסקר נדמה לי כמו קומדיה משעשעת ואולי אפילו מצחיקה מאוד בקול רם ממש, רק שעל פניו, הסרט הזה לא נראה כמו חומר לאוסקרים. הסיפור הוא על יוצרי קולנוע אלבנים שהוזמנו לפסטיבל הקולנוע בוונציה עם סרט שהם עשו שנקרא "הכיף שבחיי נישואין". בדרך לפסטיבל הם פוגשים כמה כוכבות פורנו, ומחליטים לצלם סרט פורנו בשבוע. והם גם צריכים להסתיר את העניין מנשותיהם שלהם, משימה לא בלתי אפשרית, מסתבר.

קירגיסטאן: ילד מפיץ אור (Шамбала) – ארטיקפאל סויונדוקוב

קראתי כמה וכמה פעמים בכמה מקורות סוג של תקציר של הסרט שקירגיסטאן שולחת לאוסקר ולא הבנתי כלום. שם הסרט הוא בקירגיזית הוא "שמבאלה". שם – פירוש המילה בקירגיזית (מסתבר) הוא "נר". "באלה" – ילד. "שמבאלה" – ילד מפיץ אור.

במרכז הסרט, להבנתי, ילד בן 7 שחי עם סבא ועם הדודה ובן זוגה באזור כפרי ומבודד. הסבא מספר לילד סיפורי אגדות על יצורים קסומים, ובמיוחד על הצבי המלכותי. האם הצבי במציאות הוא אכן מלכותי? האם המציאות דומה באיזושהי דרך לסיפורי האגדות שהוא שומע בבית? איך אני אדע אם אני לא מבין מה בכלל קורה בסרט הזה? כי להבנתי יש מצב נתון, ואין שום מנגנון שיזיז את הדמויות קדימה.

פרו: צ'יף חזק (Manco Cápac) – הנרי ואייחו

גבר צעיר מגיע אל העיר לפגוש חבר. הם קבעו לעבוד ביחד. אבל החבר אינו נמצא, וגיבור הסרט נשאר לבד, בלי עבודה, בלי כסף, בעיר שהוא לא מכיר. והסרט עוקב אחר ניסיונותיו להשיג עבודה באופן פרטי, וניסיונו לשרוד בכלל באופן יותר כללי. צפייה בטריילר מגלה שהסרט הזה הוא כנראה, בסך הכול, סדרה בלתי נגמרת של השפלות, ושגם גיבור הסרט לא ממש מוכשר במשהו, מה שמעלה אצלי את החשש שהסרט שפרו שולחת לאוסקר הוא בסך הכל דכאון אחד ארוך ומתמשך.

אוקראינה: דרכים משובשות (Погані дороги) – נטליה וורוזביט

4 סיפורים שאינם קשורים על רקע המלחמה בין אוקראינה לרוסיה:

אדם שטוען שהוא מנהל בית ספר מעוכב במחסום צבאי, ועימות מתפתח.

שתי בנות עשרה מחכות בכיכר העיר לבני זוגן החיילים שישובו מהחזית.

חייל מחזיק עיתונאית בשבי, ואח"כ הוא גם מתעלל בה.

וסיפור אחד שאמור להיות משעשע: אישה אחת מתנצלת בפני זוג מבוגר על כך שהיא דרסה את התרנגול שלהם.

ארבעה סיפורים שמסופרים אחד אחרי השני. כל הסיפורים מסופרים בריל-טיים (לאו דווקא בשוט אחד, אבל כן בסצינה אחת בזמן אחד ובמקום אחד), זהו עיבוד למחזה שאינו מסתיר את מקורותיו, וזה יכול להיות מעניין, אבל גם קצת דידקטי לא אחיד.

ישראל: ויהי בוקר – ערן קולירין

סרטו היפה של ערן קולירין, זוכה פרס אופיר, הוא הנציג הישראלי לאוסקר. קבוצה של דמויות ערביות נצורות בכפר ולא יכולות לצאת, אז הן מתבשלות במיץ של עצמן, מה שיוצר כמה סצינות אנושיות ויפהפיות. החלק הפוליטי של הסרט הוא לטעמי החלש בו, אבל הוא לא פוגע בחוויה הכללית. ועם זאת, קשה לי להאמין בסיכוייו של הסרט הזה באוסקר השנה. ראיתי השבוע את הסרט הגרמני, והוא יפהפה, וצרפת ("אמא קטנה"?) ונורבגיה ("האיש הגרוע בעולם"?) וגם פינלנד ("תא מספר 6"?) נראות לי די סגורות ברשימה. מתחיל להיות צפוף, ואני לא בטוח שיש מקום גם לישראל. למרות ש"ויהי בוקר" הוקרן בקאן וזכה לביקורות טובות, הוא נדמה לי מינורי מדי, והוא לא יעמוד מול המתחרים הגדולים הרבה יותר משאר העולם.

קולומביה: זכרון (Memoria) – אפיצ'אטפונג ווירסטקול

הבמאי התאילנדי הזה נסע הפעם לקולומביה, והביא עימו שחקנית (זוכת אוסקר) מאנגליה (טילדה סווינטון) ושחקנית צרפתיה (ז'אן באליבאר). אני מניח שהסיפור לא ממש חשוב, אז בקיצור: אשה אחת (סווינטון) מתעוררת יום אחד מרעש פתאומי. האירוע הזה מערער את חייה, והיא יוצאת למסע למצוא את מקור הרעש המאוד ספציפי הזה, בין היתר בעזרת טכנאי קול.

להבנתי, הסרט הזה הוא יותר אווירתי, ודורש סבלנות, ואני רק לא בטוח מהו היחס של השפות האנגלית והספרדית בסרט (שהרי מדובר באוסקר לסרטים שאינם דוברים אנגלית).

ארמניה: אם הרוח צונחת (Si le vent tombe) – נורה מרטירוסיאן

נגורנו-קראבך הוא חבל ארץ בין ארמניה לאזרבייג'אן שנמצא כבר הרבה שנים במרכז סכסוך שטחים שהתדרדר כבר כמה פעמים למלחמה של ממש. במרכז הסרט שארמניה שולחת לאוסקר עומד גבר צרפתי שנשלח מטעם ארגון תעופה בינלאומי המגיע לנמל התעופה השומם בנגורנו קראבך כדי להעריך את כשירותו ולהחליט האם ניתן לפתוח אותו לפעילות. כמובן שבדרך הוא יפגוש אנשים שונים (גם בנמל התעופה השומם) ויסתכל מבחוץ על אנשי חבל הארץ הפצוע הזה, שרוצה עצמאות וחופש, אבל מהווה סלע מחלוקת בין אינטרסים שונים. וזאת, כנראה, תהיה הבעיה של הסרט – המבט יהיה חיצוני, והוא כנראה לא יערב את הצופים רגשית.

קנדה: ציפורים שיכורות (Les oiseaux ivres) – איוואן גרבוביץ'

הסרט שקנדה שולחת לאוסקר נדמה לי יותר כמו כמה וכמה פרקים של איזושהי סדרה מכווצים לסרט אחד של פחות משעתיים. התוצאה, לפחות על פניה, היא אולי סרט יפה ויזואלית, אבל כזה שמנסה להשתלט על יותר מדי קצוות נראטיבים מבלי באמת לנצל את האפקט הדרמטי של אף אחד מהם.

ווילי הוא עובד זוטר בקרטל הסמים המקסיקאי החזק ביותר. יש לו רומן עם מרלנה, אשתו של הבוס. מרלנה בורחת. השמועה היא שהיא נסעה לקנדה, אז ווילי נוסע אחריה. בחיפושו אחר אהבתו, ווילי מגיע לחווה חקלאית בקוויבק, ומתחיל לעבוד שם. המשפחה הקנדית שהיא בעלת הקרקעות נמצאת במשבר. האם נתפסה בבגידה בשנה שעברה, והעניינים עדיין רגישים. האם נמשכת עכשיו לווילי, ומתחיל שם קשר. הבת של המשפחה יודעת והחיכוכים גוברים. יש גם עניין עם איזשהו פשע שווילי מואשם בו למרות שהוא חף מפשע.

אופרת סבון, לפחות על פי התקציר, גם אם היא מצולמת מאוד יפה.

הולנד: אל תהסס (Do Not Hesitate) – שריף קורבר

הולנד שולחת לאוסקר סרט דרמה צבאי, כזה שנדמה לי שישראל הייתה עושה פעם. משהו שבלעג היו קוראים לו "יורים ובוכים". חבורה של חיילים הולנדים המוצבים באזור מדברי במזרח התיכון מקבלת משימה לשמור על רכב שהתקלקל בצד הדרך עד לבוא המכונאי. בעודם שומרים לבדם על הרכב במדבר, ועם התמהמהות המכונאי, הם פוגשים בסיטואציות צבאיות שמפתיעות אותם: טעות בזיהוי גורמת לירי בשוגג בתיש. התיש מת, ובעקבותיו יגיע ילד מקומי, בעליו של התיש, וידרוש פיצוי. חיילים תקועים באמצע אזור עוין, עזובים לנפשם, בחום מזרח תיכוני שהם לא רגילים לו – כל זה יכול להצטבר לדרמה מעניינת, אך אני חושש שלא מאוד מקורית.

דרום קוריאה – מוגדישו (모가디슈)סונג וואן ריו

מבוסס על סיפור אמיתי, הסרט המסקרן הזה מספר על אנשי השגרירויות של דרום-קוריאה ושל צפון-קוריאה שהיו מוצבים במוגדישו, סומליה, בדיוק בזמן שהפיכה צבאית התרחשה במדינה. בעודם מנסים להימלט על נפשם הם גילו שהם איבדו קשר עם מדינות הבית שלהם, והם מבינים שהסיכוי היחידי שלהם להינצל הוא להיעזר בשגרירי המדינה היריבה שלהם. הטריילר, כמעט כרגיל אצל הקוריאנים, מלא אדרנלין ומסקרן גם דרמטית, ועם זאת, אני חושש שמי שלא מכיר לעומק את מערכת היחסים בין צפון ודרום קוריאה (וזה רוב העולם, כולל אותי) יפספס חלק לא קטן מהדרמה כאן.

יוון – חופר (Digger) – גאורגיס גריגורקיס

בן ואבא מתאחדים אחרי עשרים שנה שלא ראו אחד את השני. הצרה של הסרט הזה, לפי הבנתי, שאף אחד מהם הוא לא דמות נחמדה. האב מחזיק באדמה חקלאית. הבן חוזר כדי לדרוש את חלקו באדמה שאימו המנוחה השאירה לו בירושה. האב והבן יילחמו על האדמה הזאת, אבל הם יצטרכו לשלב כוחות כדי להציל את אותה אדמה מידי תאגיד כלכלי המבקש להפקיע את השטח לצורך סלילת כביש. במקומות שבהם מצאתי תקציר של הסרט כתוב שזהו מערבון מודרני. אני בספק אם מעבר לצילומי נוף מרהיבים יש כאן באמת דרמה שתעניין אותי.

ספרד: הבוס הטוב (El Buen Patrón) – פרננדו לאון דה אראנואה

ספרד הפתיעה ולא בחרה לשלוח לאוסקר את סרטו החדש של אלמודובר. במקום זה היא שולחת את "הבוס הטוב" של פרננדו לאון דה אראנואה.

אני דווקא מאוד מחבב את הבמאי הזה. בתחילת דרכו, לפני כעשרים שנה, הוא עשה דרמות חברתיות עם הרגשת מציאות חריפה, מה שלא אומר שהן היו קשות לצפייה. דה אראנואה יודע לשלב את החום והאמפתיה האנושיים ואפילו הומור עם דרמה חורכת לב. הבעיה היא שכבר כמה וכמה סרטים דה אראנואה מבקש לפרוץ לשוק הבינלאומי, והוא ממשיך לעשות סרטים חביבים, אבל המסחריות גוברת על המחויבות החברתית שלו, וסרטיו נותרים חסרי אדג'. נראה לי שזה גם המצב עם סרטו החדש. חוויאר בארדם (שכיכב, בין היתר, גם בסרטו זוכה הפרסים ונהדר של דה אראנואה מ-2003 "ימי שני בשמש") מגלם כאן בוס של בית חרושת לייצור משקלים תעשייתיים. בית החרושת עומד לקבל פרס, ובדיוק אז כל הצרות נופלות על הבוס: בעיות עם העובדים, בעיות אישיות, ועוד כהנה וכהנה בעיות שיוסיפו מאוד לאפקט הקומי, וישחקו את האמירה החברתית.

עד כאן 14 סרטים נוספים, ובסך הכל 22. יהיו עוד מקבצים. סטיי טיונד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s