טיטאן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Titane)

זה מה שידעתי על הסרט לפני שהלכתי לראות אותו:

שזה הסרט שזכה השנה בדקל הזהב בקאן

שהוא סרט אלים מאוד

שיש בו דמות שנכנסת להריון ממכונית.

ושבטריילר (שלא מסגיר הרבה) מופיע גם שחקן שאני מאוד מסמפט – ונסן לנדון.

וזהו.

אז אני אשלים רגע את העלילה, כי היא לא באמת משנה: הסיפור הוא על רוצחת פסיכופתית סדרתית שכדי לברוח מהמשטרה מתחזה לבחור צעיר שהיא רואה בחדשות. הבחור הצעיר הזה אמור להיות בנו האובד של כבאי, ואותו כבאי מקבל אותה/אותו לחיקו ושמח לחזרתו למרות שהוא כנראה יודע כבר מהתחלה שזה לא הוא.

אבל אני אחזור רגע לעניין ההיריון מהמכונית: אם הבמאית/ תסריטאית עלתה כאן על רעיון מדליק/ משונה, היא הייתה צריכה להטמיע אותו בעולם ריאליסטי כדי שיהיה לזה אפקט. כשמשהו מוזר קורה בעולם מציאותי אז כולם מסתכלים על זה בתימהון. כשמשהו מוזר קורה בעולם מוזר, אז מה אכפת לי. העולם של "טיטאן" לא נגיש לי.ובכלל, בסרטים כאלו קורה אחד משני דברים: או שיש כאן איזושהי אמירה מעניינת על העולם מתוך הדמויות והסיפור המוזר שלהן, או שהבמאית מתברברת עם התסריט, אז היא משקיעה את כל מה שיש לה כדי להשוויץ ביכולות הבימוי שלה. ב"טיטאן" קורה הדבר השני. רוב הסרט מתנהל לאורו של פלורסנט אדום. יש כאן אינספור הגעלות המתבססות על גוף מתבלה. לג'וליה דוקורנו יש כנראה אובססיה עם גוף מתפרק. כוכבת הסרט מבלה את רוב הזמן המסך בעירום חלקי או מלא, אבל כמעט כואב להסתכל עליה. כל גופה מלא חתכים, קעקועים, ונסן לנדון מזריק לעצמו משהו ואח"כ הולך להתעמל כדי לשמור על גוף בריא, שאין לו. דוקורנו רוצה להיות קרוננברג, אבל בניגוד לבמאי הקנדי הוותיק, היא לא מצליחה לברוא דמויות שאני אחוש את הכאב שלהן.

כי כל מה שאגת רוסל עושה בתפקיד הראשי הוא להיאנק מכאבים. במשך סרט שלם זה מה שהיא עושה (אחרי שהיא גורמת כאב לאחרים בדמות כמה רציחות ספקטקולריות עם הומור מעוות שלא ממש עובד). אני מניח שדוקורנו רצתה לעשות סרט על הגוף הפיסי המקולקל שמהווה איזשהו כלוב של הנפש, אבל אין כאן נפש. אין כאן שום דרך שאני יכול בכלל להתייחס לדמות הראשית (שאגב, מדברת מעט מאוד, עוד סיבה שהיא בלתי נגישה). גם המיניות הנזילה של הגוף הוא נושא שדוקורנו מבקשת להעלות, אבל ההפרדה הכמעט מוחלטת של גוף ונפש כאן (הנפש לא קיימת) הופכת את הסרט הזה לתצוגת תכלית של בימוי שעובדת מעל הראש של הדמויות ושל התסריט.

ועם כל האגרסיות שיש כאן, אני אפילו קצת השתעממתי. דוקורנו מתעסקת בסטייל, ומנגנת כבר בסצנה השנייה שיר אחד כמעט במלואו על רקע אימג'ים של ערוץ אופנה מעוות. זה חוזר עוד כמה פעמים בסרט. סוג של סרט MTV, אם הערוץ הזה היה משדר סרטי אימה.

אז מה שיוצא הוא סרט של במאית שזורקת על המסך את כל מה שהיא יודעת מבחינה ויזואלית, רק שאין לו שום קשר איתי באולם, כי אין כאן דמויות, וכמעט אין סיפור. יש רעיון מדליק, אבל לא מפותח, וטכניקה. הרבה טכניקה. וטכניקה לבדה לא מחזיקה אותי בעניין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s