מים שקטים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Stillwater)

טום מקארת'י הבמאי התגלה לפני כמעט עשרים שנה עם סרט קטן שנקרא "אנשי התחנה" (The Station Agent). מאז הוא לא עשה הרבה סרטים, אבל רוב מה שהוא כן עשה זכה להערכת הביקורת, לטעמי בצדק. מקארת'י מביים בקטן, בצניעות, מספר על כאילו שגרה, אבל יודע להוציא ממנה את הרגעים האנושיים היפים של החיים. עם הסרט הקודם שלו הגיע מקארת'י לשיא – הוא זכה אפילו באוסקר. ואפילו די בצדק, לטעמי. גם "ספוטלייט" לא היה סרט גדול, אבל היה בו משהו אמיתי ונוגע מאוד לגבי אמריקה.

סרטו החדש של מקארת'י ממשיך את המסורת שלו – למרות שלכאורה מדובר בסרט גדול יותר, חוצה יבשות, וארוך שנים, עדיין מקארת'י נצמד לאופי כל סרטיו, והסרט הזה, כמו שאר הפילמוגרפיה שלו, נשאר שקט וצנוע, ומתוך זה גם נוגע ומרגש לעיתים. ועם זאת, התגובות שאני שמעתי לפני שראיתי את הסרט היו מסויגות למדי. אמרו שהוא ארוך מדי, נסחב מדי, ומסתבך בתוך עצמו. אני לא מסכים. אם מסתכלים על הסרט הזה כעל סרט מתח, כעל חקירה של מקרה רצח שבו מואשמת ביתו של הגיבור – אז כן, הסרט אכן נסחב עם בטן דרמטית לא קטנה. אחרי המערכה הראשונה, גיבור הסרט אכן מתיישב בעיר זרה, ומפסיק את החקירה.

אבל החקירה אינה העניין כאן, לטעמי.

     – אתה מתגעגע?

                     – כן

    -אתה רוצה לחזור?

                    – לא

   -הכול נראה אותו דבר

                   – דווקא לא. הכול נראה שונה לגמרי.

זה, פחות או יותר, הדיאלוג שמסיים את הסרט. זהו המסע של כל הסרט. המסע שמתחיל מ להמשיך לקרוא