מים שקטים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Stillwater)

טום מקארת'י הבמאי התגלה לפני כמעט עשרים שנה עם סרט קטן שנקרא "אנשי התחנה" (The Station Agent). מאז הוא לא עשה הרבה סרטים, אבל רוב מה שהוא כן עשה זכה להערכת הביקורת, לטעמי בצדק. מקארת'י מביים בקטן, בצניעות, מספר על כאילו שגרה, אבל יודע להוציא ממנה את הרגעים האנושיים היפים של החיים. עם הסרט הקודם שלו הגיע מקארת'י לשיא – הוא זכה אפילו באוסקר. ואפילו די בצדק, לטעמי. גם "ספוטלייט" לא היה סרט גדול, אבל היה בו משהו אמיתי ונוגע מאוד לגבי אמריקה.

סרטו החדש של מקארת'י ממשיך את המסורת שלו – למרות שלכאורה מדובר בסרט גדול יותר, חוצה יבשות, וארוך שנים, עדיין מקארת'י נצמד לאופי כל סרטיו, והסרט הזה, כמו שאר הפילמוגרפיה שלו, נשאר שקט וצנוע, ומתוך זה גם נוגע ומרגש לעיתים. ועם זאת, התגובות שאני שמעתי לפני שראיתי את הסרט היו מסויגות למדי. אמרו שהוא ארוך מדי, נסחב מדי, ומסתבך בתוך עצמו. אני לא מסכים. אם מסתכלים על הסרט הזה כעל סרט מתח, כעל חקירה של מקרה רצח שבו מואשמת ביתו של הגיבור – אז כן, הסרט אכן נסחב עם בטן דרמטית לא קטנה. אחרי המערכה הראשונה, גיבור הסרט אכן מתיישב בעיר זרה, ומפסיק את החקירה.

אבל החקירה אינה העניין כאן, לטעמי.

     – אתה מתגעגע?

                     – כן

    -אתה רוצה לחזור?

                    – לא

   -הכול נראה אותו דבר

                   – דווקא לא. הכול נראה שונה לגמרי.

זה, פחות או יותר, הדיאלוג שמסיים את הסרט. זהו המסע של כל הסרט. המסע שמתחיל מאמריקה הרוסה מהוריקן, מרוסקת מאבטלה, מעוני (בכסף ובהשכלה), עד שמגיעים לסוף הסרט ומבינים ש, כן, הכול נשאר אותו דבר, אבל החיים האלו שהאמריקאים חיים, חיים של ניסיון מתמשך לצאת מכל גזרות הגורל, החיים האלו הם חסרי תוחלת. באחת הסצנות בסרט מסבירה הבת לאביה את הקונספט של המילה "מכתוב". על זה הסרט. על ההשלמה והקבלה של גזירת הגורל האמריקאית.

כי הקבלה, ההשלמה הזאת, שהיא המסע של הסרט, היא השלמה עם דברים איומים. עם ההבנה שנפש האדם (האמריקאי במקרה הזה, ואולי לא רק הוא) היא נשמה שחורה. אכזרית. מניפולטיבית. הנערה הזאת מואשמת ברצח. והיא יושבת בכלא. היא טוענת לחפותה, ואביה מנסה במשך סרט שלם להביא הוכחות שישחררו אותה מהכלא. והסרט הזה הוא ההבנה שהדברים מורכבים הרבה יותר.

וטום מקארת'י, שיהיה בריא, ממשיך כאן בקו השקט והעקשני שלו. בלי סנסציות, בצניעות (ובעזרת משחק הרואי ממש של מאט דיימון, שמסונכרן לחלוטין לקו המחשבה של מקארת'י – שקט, ועקשן) – הסרט הזה, לכאורה, הוא מעקב כמעט אנמי אחרי סדרת פעולות, אבל מדי פעם מגיע שיא רגשי דווקא בגלל שבנקודה מסוימת פשוט מצטברים הרבה רגעים רגילים, רגעים של הדחקה רגשית, עד שהרגש פורץ החוצה כשכבר אי אפשר.

וכך, בקצב איטי, אפילו ההתקרבות בין הגבר לאישה, שבכל סרט אחר הייתה נדמית לי קלישאתית, הופכת כאן לטבעית, נורמלית, ובגלל אותה נורמליות, הסוף של הסרט חרך לי בנשמה כל כך. ואולי בגלל המסקנה הזאת אנשים נרתעו קצת מהסרט. עלינו להשלים עם גזירת הגורל, אומרת באמצע הסרט הנערה לאביה. הכול מכתוב. הוא עונה לה – לא, עלינו להמשיך להילחם. בסוף הסרט הוא מבין שהמלחמה נגמרה. ואכן צריך לקבל את המציאות. שהיא מאוד לא נעימה, ואפילו מפחידה, ועם זאת, חייבים להשלים איתה. זהו המסע של הסרט הזה, ובגלל הבימוי השקט של מקארת'י, והמשחק המרשים של דיימון, הסרט הזה מכניס את המסקנה הקודרת והמדכאת הזאת אל מתחת לעור שלי. סרט נהדר בעיניי, גם אם לא שמח במיוחד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s