וונדי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wendy)

איזה בלגן אטומי הסרט הזה, בחיי

יותר מ-8 שנים אני מחכה לסרט הזה. "חיות הדרום הפראי" היה אחד הסרטים הכי מרשימים של העשור האחרון. סרט מלא אהבה ודמיון על קבוצת אנשים שחיים בתנאים מאוד לא קלים, אבל יודעים להסתדר ואוהבים את עצמם כמו שהם. לכאורה, גם "וונדי", כמו "חיות הדרום הפראי", הוא סרט שאין בו ממש סיפור. לכאורה, גם כאן יש התרכזות בילדה אחת. וכן, בן צייטלין הוא עדיין עילוי ביצירת אימג'ים מרהיבים של מה שנקרא בשפה ציורית "ריאליזם פיוטי", הוא עדיין עושה עבודה נפלאה בשילוב מוסיקה ותמונה.אבל איזה בלגן הסרט הזה. "חיות הדרום הפראי" ידע להתרכז במקום אחד, ובקבוצת אנשים אחת. שני גיבורים היו בסרט ההוא – ילדה, ואבא שלה, אבל הסרט ההוא נתן מקום נרחב לסביבה, לאנשים הסובבים את שני הגיבורים, לכוח של הקולקטיב המיוחד ההוא. "וונדי" מסופר דרך העיניים של וונדי, גם היא ילדה, אבל הסרט הזה מצלם את הוונדי הזאת כל כך מקרוב עד שכל האחרים הופכים למטושטשים, חסרי נוכחות לחלוטין. כמו הסרט הקודם, גם זה הוא סדרה של אפיזודות שלא קשורות אחת לשנייה, אבל בניגוד ל"חיות הדרום הפראי", כמעט כל האפיזודות לא מגיעות למימושן הדרמטי, בעיקר בגלל שלאף אחת מהדמויות כאן אין סיפור או איזשהו מסד דרמטי. והדברים נוגעים בעיקר לזה שנקרא פיטר.

הפיטר הזה מדבר בעיקר בסמלים. מדבר על מישהי שנקראת "אימא". לא ממש ברור מי זאת האימא הזאת, ויותר מכך, וונדי ממש אומרת לו באיזושהי נקודה בסרט שהוא אדם לא אמין, שכל מה שהוא אומר מתנפץ על קרקע המציאות. אז למה ללכת אחריו, למה בכלל שיהיה אכפת לי.

הילדים כאן עוברים סדרה של הרפתקאות, אבל אין אף רגע בסרט שאני מכיר ויודע מי הן הדמויות האלו (שניים מהם אחים, אבל אין ממש ספציפיקציה שלהם. יש את הפיטר הזה, סוג של מנהיג שלא ממש יודע מהחיים שלו, כמו שוונדי אכן אומרת לו, ויש את כל השאר, שזה בדיוק מה שהם, כל השאר). אז כשקורים דברים שונים ומשונים ל"כל השאר", למה שיהיה לי אכפת?

למה חשובה כל כך המטרה הזאת של לא להתבגר, של להישאר ילדים? מה כל כך נורא בהתבגרות? "וונדי" לא מבהיר את זה. למעשה, רק בסצנה האחרונה (והיפה) אנחנו רואים בעין מלאה אהבה את הילדים דרך עיניי המבוגרים, עיניים של השלמה עם מה שהלך לאיבוד, כמו גם עם מה שבכל זאת נלקח מהילדות ונשאר גם בגיל מבוגר יותר. זה מגיע רק בסוף. כי בהתחלה, המבוגרים מתייחסים לילדים בזלזול מכעיס (אתה תהיה מנקה, אומרת האימא, למשל). יש משהו חסר מציאות בריאליזם הפיוטי של הסרט הזה. גם בסרט פנטסטי אני צריך להאמין במציאות כלשהי, אבל הכול הופך לסימפוניה קקופונית חסרת זהות, עיסה אחת מבולבלת ולא מזוהה, בלי דמויות שיהיה אכפת לי מהן, אז מה שנשאר הוא טכניקה יפה של בימוי, וזה לא מספיק.

רואים שבן צייטלין יודע קולנוע. כמו ב"חיות הדרום הפראי" הוא מתחיל את הסרט באיזושהי אקספוזיציה המסתיימת בקרשנדו מוסיקלי סוחף. ואז הסרט מתחיל, ואותו טריק חוזר שוב, וזה כבר פחות מרגש. צייטלין יוצר סרט מרהיב עם שימוש פנומנלי במוסיקה, אבל לא אכפת לי כאן מאף אחת מהדמויות, והסרט הזה גווע לאיטו. גם כשהוא מנסה לחבר את הנקודות (בספינה לקראת הסוף, עם המבוגר שהיה פעם ילד), זה מעט מדי ומאוחר מדי. כך שסצנת המקהלה המסיימת את הסיקוונס הזה היא, כמו כל הסרט, מרהיבה, ובאותה נשימה, חסרת כל אפקט דרמטי. ואם היית מספיק סבלני, מגיע הסוף היפה, רק שהדמות הזאת, המבוגרת, לא הייתה כל הסרט. אם "וונדי" היה מגיע מהצד שלה, אולי היה לו יותר תוקף. כמו שהוא, "וונדי" מציג במאי עם אינספור טריקים בשרוולו, שמבוזבזים על סרט ללא תסריט קוהרנטי, סרט מבולבל עם כוונות טובות שלא מתממשות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s