אוסקר שפה זרה 2022: מקבץ שישי

שלושה ימים נוספים עברו מאז פרסמתי כאן את המקבץ הקודם, וכבר הצטרפו למירוץ לפרס האוסקר לסרטים שאינם דוברים אנגלית עוד 11 סרטים, וביחד עם 55 הסרטים שנסקרו בסקירות הקודמות (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי) יש לנו כבר 66 סרטים במירוץ. הדד-ליין לא רחוק, ואיטליה עוד לא הגישה (סורנטינו?), כך שעדיין יש למה לחכות. בינתיים, אלו הם הסרטים שנוספו לרשימה העמוסה כבר מאוד, חלק מהם מתמודדים רציניים מאוד לפרס האוסקר. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

קוסטה ריקה: קלרה סולה  (Clara Sola) – נטלי אלווארז מסן

קוסטה ריקה שולחת לאוסקר סרט שעל פניו מתמסר יותר מדי לאיזושהי מציאות מיתית, ופחות מגיב לעולם שמסביבנו, ובכל זאת, זה נראה לי כמו סרט מסקרן. סיפור על אישה אחת, קלרה, אישה שקטה, מופנמת, מסוגרת בתוך עצמה, כמעט ולא מדברת, אולי אפילו קצת אוטיסטית (באיזשהו כפר נידח ורחוק באמצע שום מקום, בו כנראה לא יודעים אפילו מה זה אוטיזם). האישה הזאת, שבעיקר מוצאת נחמה בחיות וחרקים ולא ממש מתחברת לאנשים, נעזבת לרוב לנפשה, ועם זאת, אנשי הכפר רואים בה כמעט הילרית, או לפחות שיש בה איזשהו סוג של קדושה. ואז מגיע לכפר דמות חדשה, גבר, וקלרה ניעורה לחיים. היא חשה התאהבות, משיכה מינית חזקה, והסביבה צריכה ללמוד להסתגל לקלרה חדשה. ולא בטוח שאפשר.

סרט נשי על גילוי המיניות גם בגיל מאוחר, כמו גם על התגובה של הסביבה למיניות הנשית (או הפחד ממנה). יכול להיות מעניין וחושני, ויכול להיות גם פלצני ומלא מחשיבות עצמית. הטריילר מסקרן ורומז לאפשרות החיובית יותר.

אורוגוואי: תיאורית החלונות השבורים (La Teoría de los Vidrios Rotos) – דייגו פרננדז

אורוגוואי שולחת לאוסקר סרט שעל פניו יכול להיות, אולי, ממש אולי, קומדיה חביבה. יותר סביר שהוא סרט סתמי. סיפור על גבר צעיר שעובד בחברת ביטוח, מקודם לתפקיד בכיר, ומיד אחרי הקידום הוא נשלח לעיירה רחוקה לבדוק סדרת מקרים בלתי מוסברת של שריפת מכוניות. או שהטריילר מסתיר את כל הבדיחות הטובות, או שאין כאלו. כך או כך, זה לא נראה כמו סרט שאני ארוץ לראות אם תהיה לי הזדמנות.

הודו: אבנים בדרך (கூழாங்கல்) – פ.ס. וינוטראג'

הודו שולחת לאוסקר סרט שעל פניו מנסה להתמודד עם בעיית המאצ'ואיזם שכל כך מושרשת בתרבות שם עד שאנחנו מדי פעם שומעים על מקרי אונס מזעזעים משם. הבעיה היא שנדמה לי שהסרט הזה מחויב קודם כל לאיזושהי תפיסה אמנותית פלצנית שמקבלת קדימות על פני תיאור המציאות. בכל הסרט יש רק 2 שחקנים – אבא, וילד קטן. האבא הוא שתיין שמכה את אשתו. היא ברחה ממנו והוא נסע אל הכפר אליו ברחה כדי לנסות ולהחזיר אותה אליו. משכשל במשימתו הוא (ובנו הקטן) הולכים ברגל, במדבר, בשמש, בחום, חזרה הביתה. זה הסרט. והסרט, לפי הטריילר, מתרכז יותר במסביב מאשר באנשים ובמערכות היחסים שביניהם.

ארגנטינה: מאבדת שליטה (El Prófugo) – נטליה מטה

בעולם הסרט נודע בשם Intruder, פורץ, וגוגל טרנסלייט מתרגם את השם המקורי מספרדית כ"נמלט", אבל אני המצאתי תרגום אחר שמתאים למה שקראתי בתקציר (וראיתי בטריילר). ארגנטינה שולחת לאוסקר סוג של סרט אימה. סיפור על בחורה צעירה (אריקה ריבאס, מאפיזודת החתונה שסיימה את "סיפורים פרועים") שעוברת טראומה המשאירה בה חותם עמוק. היא מתחילה לסבול מנדודי שינה, וכשהיא כבר נרדמת, היא סובלת מסיוטים. היא עובדת כמדבבת, ובשקט הקליני של אולפן ההקלטות נשמעים רעשים מוזרים שנדמה שמגיעים ממיתרי הקול שלה עצמה. היא גם שרה במקהלה, והקולות האלו גם מפריעים לשירה. גיבורת הסיפור מתחילה לאט לאט להיכנס למצב פרנואידי, והיא מתחילה להאמין שהסיוטים שלה מתחילים להשתלט על חייה, על גופה. סוג של "מגרש השדים" אולי, מסקרן, עם תבלין פסיכולוגי נשי. יכול להיות סרט מעניין.

בנגלדש: רהאנה מרים נור (রেহানা মরিয়ম নূর) – עבדולה מוחמד סעד

אני מודה שדרך כלל אני מסתכל על הקולנוע שמגיע ממדינות העולם השלישי בזלזול. הפעם, כנראה, אני טועה. "רהאנה מרים נור", הסרט שמייצג את בנגלדש השנה באוסקר, הוא, כנראה, לא רק סרט טוב ומרתק, אלא מתמודד די רציני לפרס האמריקאי. הסרט הזה היה חלק מפסטיבל קאן השנה (לא פחות), והוא נוגע בנושא מאוד בוער לא רק בעולם הפחות מפותח, אלא גם בעולם הלכאורה נאור יותר.

רהאנה מרים נור היא רופאה שעובדת כמשנה לפרופסור במכללה לרפואה. היא ישרה כסרגל, ואף פוסלת מבחן של סטודנטית החשודה בהעתקה. באחד הימים היא מבחינה באחת הסטודנטיות יוצאת בדמעות מחדר הפרופסור. היא מגלה שאותה סטודנטית הוטרדה מינית ע"י הפרופסור הבכיר, אבל היא (הסטודנטית) מסרבת להתלונן. רהאנה יוצאת למסע צלב נגד המטריד, ומתלוננת בעצמה. כדי שהסטודנטית לא תיחשף, רהאנה טוענת שזאת היא שהוטרדה. ולא עוזר המצב בבית, כשהילדה הקטנה שלה (היא חד הורית) מגלה סימני עקשנות משלה בבית הספר.

לא רק שעניין מי-טו, למי להאמין בתלונות על הטרדה מינית, ואיך כל המכניקה של טיפול בתלונות שכאלו עובדת – כל זה הוא נושא מאוד בוער בימים אלו, והסרט הזה מגיע בדיוק בזמן, נוסף על כך זהו כנראה פשוט סרט שעשוי טוב עם שחקנית בהופעה עוצמתית (לפחות לפי הטריילר ולפי הביקורות שקראתי). סרט מסקרן לטעמי, שאולי גם יש לו סיכוי לא קטן לעבור שלב באוסקר.

אוסטרליה: יללת הרימונים (When Pomegrantes Howl) – גראנאז מוסאווי

קו-פרודוקציה אוסטרלית-אפגניסטנית היא נציגת אוסטרליה לאוסקר. סיפורו של ילד בן 9, יתום מאב ובעצמו גם אח שכול, המחויב לפרנס את מה שנשאר ממשפחתו ע"י מכירת חפצים שונים בשוק. המציאות הקשה לא מונעת מהילד לחלום על קריירה של כוכב קולנוע, וצלם אוסטרלי שמגיע לקאבול הוא אולי המענה לתפילותיו של הילד. הטריילר מציג סרט קצבי ושמח למרות המציאות הקשה, אבל אני תוהה מהו באמת תפקידו של הצלם בסרט. הרי אין לו אפילו שם (בקרדיטים כתוב: בתפקיד "הצלם" – אנדרו קווילטי). האם הוא בכלל מדבר? האם יש לו איזושהי דמות, או שהוא רק נמצא שם, וזה רק הילד וחלומותיו שמשחקים כאן תפקיד?

בוסניה הרצגובינה: היה היה (Tabija) – איגור דרליאקה

אהבה, זה בחיים האמיתיים, או באגדות? יש בכלל היתכנות לדבר כזה, אושר, או שהמציאות הקשה תכתיב עבודה קשה וסיזיפית, כל החיים, עד המוות?

בוסניה הרצגובינה שולחת לאוסקר סרט שעומד על הגבול בין אגדה רומנטית מתוקה לבין סרט מציאות קשה. בסאראייבו שאחרי המלחמה, פארוק, נער צעיר שחי עם סבתו בחלק הקשה של העיר, עוסק בגנבות קטנות ובעבודות מזדמנות עבור הפושעים הגדולים יותר. הוא עושה כל מה שצריך כדי לשרוד. יום אחד הוא פוגש את מונה, בחורה צעירה מהצד היותר נוח כלכלית של העיר. הם מתאהבים. אבל מה הסיכוי של אהבה כזאת? האם הם יוכלו באמת לחיות יחדיו במציאות הלא קלה של העיר הזאת, סאראייבו?

הסרט הזה יקום וייפול על האיזון העדין שיש או אין בו בין האגדה הכמעט דמיונית לבין תיאור המציאות הראליסטי.

לוקסמבורג: אני בסדר (Io sto bene) – דונאטו רוטונו

לוקסמבורג שולחת לאוסקר סרט על שני מהגרים איטלקים בלוקסמבורג: אחד מבוגר, שחי כמעט כל חייו מחוץ למולדתו, איטליה, והשנייה, אמנית צעירה שמגיעה עכשיו מאיטליה ללוקסמבורג. חוויות של אנשים החיים מחוץ למדינה שלהם, מחוץ לשפה שלהם, מחוץ לתרבות שלהם. להבנתי, זהו סרט שהולך בנתיבים מוכרים מדי, עם פלאשבקים, ועם נוסחה של מפגש בין שני אנשים שונים שיעזרו אחד לשני על הדרך, ואם זה באמת כך, הסרט הזה כנראה ירגיש סינתטי, נוסחתי מדי. אמנם השחקנים כאן כבר הוכיחו את עצמם בעבר (רנאטו קרפנטיירי הוותיק זכה בפרס האקדמיה האיטלקית רק לפני כשלוש שנים על סרט בינוני שנקרא "העדינות", ושרה סריאוצ'ו מאוד הרשימה אותי ב"הנערה והעולם") אבל קשה לי לראות את הסרט הזה מלהיב הרבה יותר מדי אנשים, ובטח לא את האקדמיה האמריקאית.

רוסיה: להרפות את האגרופים (Разжимая кулаки) – קירה קובלנקו

הטריילר לא מגלה הרבה, אבל זה אמור להיות סרט על מאבק של אישה אחת צעירה לשחרור ולעצמאות בסביבה מאצ'ואיסטית שלא מוכנה לוותר כל כך בקלות על עליונות הגבר. האישה שבמרכז הסיפור חיה בעיירת כורים מוזנחת עם אביה הקשוח ועם אחיה הצעיר ממנה. היא הדבק שמחזיק את המשפחה יחדיו, אבל כשאחיה הגדול, שהצליח לצאת מהעיירה ולבנות לעצמו חיים, מגיע לביקור, היא רואה בכך הזדמנות לצאת גם היא אל חיים חדשים, אבל זה לא יקרה ללא מאבק. "להרפות את האגרופים" הוא אחד מאותם סרטים שסימנתי לי לראות בפסטיבל ירושלים, ואז ויתרתי בגלל ענייני לוח זמנים צפוף מדי, וזה אכן אמור להיות סרט מעניין, ואולי אפילו מרגש, ועם זאת, מפת הסרטים המתמודדים לאוסקר השנה כבר מתחילה להיות צפופה למדי, ולמרות הפרס שהוא זכה בו בפסטיבל קאן (במסגרת הצדדית של "מבט מסוים"), אני חושב שסיכוייו לעלות לשלב הבא לא גדולים.

דנמרק: לברוח (Flee) – יונאס פוהר ראסמוסן

דנמרק שולחת לאוסקר את אחד הסרטים הכי מדוברים השנה בסצנת הפסטיבלים העולמית, ובעיניי, אחד המועמדים הכי בולטים לזכייה באוסקר השנה (אני מדגיש – לא למועמדות, לזכייה). סרט דוקומנטרי באנימציה על חוויותיו של מהגר מאפגניסטן החי היום בדנמרק. כתבתי על הסרט המאוד מרשים הזה כשראיתי אותו בפסטיבל ירושלים, ולמרות שהוא לא נקי מחסרונות, אם הוא אכן יזכה באוסקר, זאת תהיה בעיניי זכייה ראויה בהחלט.

נורבגיה: האדם הגרוע בעולם (Verdens Verste Menneske) יואכים טרייר

גם נורבגיה שולחת לאוסקר את אחד הסרטים הכי מדוברים בסצנת הפסטיבלים העולמית השנה, וגם הסרט הזה הוא בעיניי אחד הסרטים המובילים לזכייה באוסקר (גם כאן אני מדגיש – לא למועמדות, לזכייה). סיפור התבגרותה של אישה צעירה בנורבגיה של היום, אישה שלא ממש יודעת מה היא רוצה, והיא מנסה כל מיני דברים (גם במרחב האישי, במערכות היחסים שלה עם גברים, וגם במרחב המקצועי, בבחירת הקריירה – בשניהם היא לא ממש יודעת מה היא רוצה לעשות, והסרט עוקב אחרי כל הניסיונות שהיא עושה עד שהיא תמצא את דרכה). סרט יפהפה, כיפי, עם הרבה שאר רוח והמצאות בימוי מבדרות, ועם שחקנית אחת מצוינת (שאכן זכתה בפרס השחקנית בקאן) – זהו סרט נהדר ומאוד מהנה (ראיתי אותו בפסטיבל ירושלים ומאוד אהבתי) שהוא בפירוש אחד הקראוד פליזרים הכי נעימים שיש בקולנוע השנה.


עד כאן המקבץ השישי. הדד-ליין להגשות מתקרב, כך שיהיה עוד מקבץ אחד. לפחות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s