הדו-קרב האחרון: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Last Duel)

איזה סרט מכעיס, בחיי.

הטריילר דיבר על סרט שמתרחש בימי הביניים, אבל מדבר על מי טו. אישה טוענת שהיא נאנסה. האם יאמינו לה? איך מטפלים בכלל במקרה שכזה.

וחוץ מזה, ג'ודי קומר. אני מאוד מחבב את הגברת הליברפולית הזאת.

אז הלכתי לראות. יצאתי מאוד עצבני.

האישה טוענת שהיא נאנסה. היא מספרת על כך לבן זוגה. ומהי תגובתו של הגבר? "איך הוא יכול לעשות לי את זה?". היא נאנסה, והוא סובל. ובסוף הסרט מגיע דו-הקרב המדובר משם הסרט. היא נאנסה, ושני גברים נלחמים עד המוות. והיא רק מסתכלת.

אבל דו הקרב הזה הוא רק סימפטום. הסרט הזה יחסית ארוך (שעתיים וחצי), אבל הוא זז די מהר, והתנועה שלו הופכת את הסרט הזה לשטחי להחריד. הגברים נלחמים. גיבור הסרט נלחם בקרבות גדולים. נגד מי? על מה נלחמים? מה זה משנה. בשלב מוקדם מאוד בסרט הוא אומר שהוא נלחם במלחמות כי זה כסף טוב. זאת הפרנסה שלו. מי נלחם, במי הוא נלחם, מהי מערכת היחסים בין החיילים, ועוד כל מיני שאלות כאלו ואחרות פשוט נדחקות הצידה. יש קרבות, ומאט דיימון סובל מצלקות, אבל ממש לא אכפת לי מה קורה איתו.ויש גם את עניין הרשומון. רידלי סקוט שנולד ב-1937, החליט, משום מה, לעשות סוג של גרסה חדשה לסרט יפני מ-1950.  גם שם יש סיפור של אונס שמסופר מכמה זוויות, ועל הצופים לנסות לחבר את קרעי הגרסאות לכדי גרסת מציאות אחת שהיא האמת.  "הדו-קרב האחרון" מספר את הסיפור עם כותרת "האמת על פי X", ואז חוזר אחורה ומספר את אותו סיפור עם הכותרת "האמת על פי Y", ואח"כ גם פעם שלישית. באחת הפעמים האלו הוא מוריד את המשך המשפט ופשוט משאיר את המילה "האמת". כלומר, שלא כמו יצירת המופת היפנית (שאגב, ראיתי בזמן לימודי הקולנוע שלי, ואני בעיקר זוכר את הפליאה שלי על כך שמדובר בסרט ישן מאוד, אבל הקצב שלו והחוכמה שלו מידבקים וסוחפים גם עשרות שנים לאחר שנעשה), "הדו קרב האחרון" לא מהרהר על מהות האמת האובייקטיבית או הסובייקטיבית. הסרט הזה קובע מהי האמת, וזהו. זוהי טעות פטאלית, להבנתי, מכיוון שאישה שמתלוננת על אונס – הרי עצם התלונה היא מעשה אמיץ, שדוחה בושה, וכאב (פיסי ונפשי), והתשובה שהרבה פעמים מגיעה היא פקפוק בגרסת הקורבן. אז רידלי סקוט בכלל לא נותן לי להרהר מהי האמת. הוא קובע בשבילי.

ומכיוון שאין כאן פיתוח תסריטאי מינימלי, ואפילו סיפור האהבה הזה לא אמין, נשאר רק לגחך על אלמנטים מטה קולנועיים. למשל: משעשע אותי שבסרט מאט דיימון ובת זוגו לא מצליחים להיכנס להריון, אבל במציאות יש לדיימון 4 ילדים (שלושה ביולוגיים והוא גם אב חורג לעוד אחד). וגם: מאט דיימון ובן אפלק זכו באוסקר על תסריט שכתבו בשנות ה-90. במפגש הראשון ביניהם בסרט הזה, דיימון כורע ברך בפני אפלק, ואפלק משתעשע איתו. במקום להמשיך את הסצנה הוא אומר לו: קרוב יותר! כאילו החברים דיימון ואפלק משחקים משחק פרטי, שלא קשור לסרט עצמו. ר"ל: הסרט הזה, במקום לספר את הסיפור ברצינות הראויה, לא מצליח לפתח תסריט בצורה יסודית, אז הוא בורח למוצא הקל – קצת צחוקים.

בגלל זה אני חושב שבן אפלק הוא הדבר הכי טוב בסרט הזה. או שזה יצא במקרה, או שאפלק איכשהו הבין שהתסריט כאן כל כך מחופף, עד שאי אפשר באמת להתייחס לסרט הזה ברצינות. דיימון ואדם דרייבר המואשם באונס מתייחסים לתפקידיהם ברצינות תהומית, אבל אין להם עם מה לעבוד, אז זה סתם יוצא מוגזם ומגוחך. אפלק (בשיער מחומצן משום מה. זה, לבדו, מעלה חיוך) מתנהל במרחב עם גוף קליל, צוחק וזורק בדיחות לכל כיוון. בן אפלק משחק בקומדיה, כשכל השאר משחקים בדרמה, אבל בגלל שהדרמה כאן כל כך שטחית, ואי אפשר להתייחס אליה ברצינות, זה דווקא אפלק שכנראה משחק בסרט הנכון כשכל השאר מחוץ לאלמנט.

גם ג'ודי קומר, הסיבה העיקרית שלי לצפייה הסרט, אין לה הרבה עם מה לעבוד. היא ובן זוגה בסרט, מאט דיימון, מרבים להשתמש במילים "אהובי", "אהובתי", אבל אין באמת פיתוח של סיפור האהבה שלהם. מבט אחד, וכבר חתונה. עוד כמה מילים ויש אהבה. אין להם רגעים של חוויות משותפות כדי שאני ארגיש את האהבה נבנית ביניהם. אז מה שנשאר לקומר הוא האינטואיציה בסצנת האונס. סקוט הבמאי הגון מספיק כדי לא להפוך את הסצנה הזאת למציצנית, וההתרכזות בפניה של קומר נותנת לה את ההזדמנות להביע את הכאב (הפיסי כמו הנפשי) של האקט הזה, והיא מנצלת את ההזדמנות להזכיר שיש כאן שחקנית נהדרת בתוך התסריט השטחי להחריד כאן.

על שמו של רידלי סקוט רשומים ב-imdb למעלה מחמישים קרדיטים של בימוי. ראיתי בערך רק 4 מתוכם. סקוט הוא לא מהחביבים עלי, אבל גם אם יש לו כשרון (שגם כאן ניכר) בבניית סטים ובבימוי כוראוגרפיה של קרבות, בבימוי דרמה הוא הרבה פחות חזק (כך שאולי זה נראה מרשים, אבל לא באמת אכפת לי מי יחיה ומי ימות). חשבתי שזה יהיה יותר כמו "תלמה ולואיז" (סרט נשי שביים לפני 30 שנה). הוא לא. ורחוק מכך. זה סרט על משהו שקורה לנשים אבל הגברים הם הסובלים. יצאתי מהקולנוע עצבני.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s