נתחיל מהטוב: כן, מור פולנוהר אכן מגשימה את ההבטחה. ולצידה יש עוד שחקנית, אגם שוסטר. הדינמיקה בין שתיהן סוחפת ומרגשת. הן אכן עוברות את המסך כזוג אוהב, כשתי נשים ש להמשיך לקרוא 
הבעיה עם "בית גוצ'י" היא שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות. יש בו כמה שכן באים לעבוד, אבל יש כאן חוסר איזון משווע, כשיש שחקן אחד שעושה עבודה מרשימה, ומסביבו קרקס לא ממושמע.
אבל הסרט הזה מתעקש לשמור על ענייניות. הזוג הזה, אין כאן אהבה רומנטית גדולה מהחיים. הם מכירים כבר הרבה מאוד זמן, והאהבה שביניהם נכנסה מזמן למסלול של שגרה. יש הרבה דברים שצריך לדאוג להם. ילדים. עבודה. סידורים. ובאמצע – המחלה הזאת. איך מתמודדים עם זה.
ואז מגיע הצד השני. הנער. הוא עדין. הוא יפה. הוא מושא ללעג, אבל הוא גם איום על מושג הכוחניות. האם ניתן באמת לנצח בנחמדות? או שאולי גם הנחמדים חייבים להתלכלך במלחמה. שהרי המעשה שמכריע את הסרט בסוף הוא מעשה שטני במיוחד. האם זהו ניצחון על הבריונות אם אנחנו נעשים רעי לב בעצמנו? האם סבל מתמשך מבריונות הופך אותנו לבריונים בעצמנו?
"משפחה מנצחת" לא מספר את הסיפור של אלופות הטניס. הוא מספר את הסיפור של האבא שלהן. של הזה שעומד מהצד, מאמן, מעודד, מדריך, מחנך, אבל לא זה שבאמת עובר את הדרמה. וגם כאן הסרט לא להמשיך לקרוא 
ועדיין לא אכפת לי כאן מאף אחד ומשום דבר.
אבל
אבל יש מוסיקה רועמת. צילום מרשים מאוד בתנועה אנרגטית וסוחפת. הנאשם המבוגר חמור סבר מאוד. שותק. כמעט ולא אומר מילה לכל אורך הסרט. דרמה בכל רגע, כל שניה של הסרט הזה. עוד רגע תבינו למה. כבר. עוד שניה. והזמן הזה נמתח ו להמשיך לקרוא 
אבל גם אם כבר עושים רימייק (רעיון רע מלכתחילה לטעמי, אבל נגיד לרגע שהייתי הולך איתו), עדיין צריך לעשות עבודה. נדמה לי ש להמשיך לקרוא 
איתן 