הקול האנושי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Human Voice)

בתי קולנוע "לב" עושים מעשה לא שגרתי, ומפיצים בהקרנות מסחריות רגילות סרט של 30 דקות. חצי שעה. זה הכול. ואכן, כשנגמר הסרט, ההרגשה שליוותה אותי ביציאה מהאולם הייתה של משהו שלא נגמר. של חצי סרט. של דמות שהייתי חלק מחייה במשך חצי שעה, אבל שהסיפור שלה לא נגמר. שמה שאני ראיתי היא רק האקספוזיציה של משהו גדול הרבה יותר, אבל אין המשך.

במהלך הצפייה ב"קול האנושי" נזכרתי במשהו שקרה לפני הרבה שנים, כשעוד הייתי גר עם ההורים. פעם אחת, בשעות הערב המאוחרות, הגיעה אל מתחת לחלון של החדר שלי מכונית. בתוך המכונית ישבו גבר ואשה צעירים, ובמשך יותר מחצי שעה ניהלו דו שיח נואש. היא ניסתה בכל אותו הזמן לשכנע אותו שלא יעזוב אותה, והוא, במשך כל אותו הזמן, רק ניסה לסיים את השיחה בזעקות שבר של "די!!!".

צפייה בסרט הקצר של אלמודובר הזכירה לי את הסצנה ההיא מתחת לחלון שלי מפעם, רק בהבדל מרכזי אחת: טילדה סווינטון, שתהיה בריאה, עושה כאן עבודה מופלאה, והיא מצליחה לגרום לי להרגיש אמפטיה לאישה הזאת, גם אם היא, כנראה, לא מאוד בריאה בנפשה. הסצנה ההיא מפעם, מתחת לחלון שלי, גרמה לי בעיקר לרחם על האישה ההיא. הוא אמר לך אינספור פעמים שהוא לא רוצה אותך, וכבר חצי שעה את בוכה. די! תאספי את עצמך, את הכבוד העצמי שלך, ולכי הלאה. האישה ב"קול האנושי" אכן מנסה לגרום ל להמשיך לקרוא