הקול האנושי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Human Voice)

בתי קולנוע "לב" עושים מעשה לא שגרתי, ומפיצים בהקרנות מסחריות רגילות סרט של 30 דקות. חצי שעה. זה הכול. ואכן, כשנגמר הסרט, ההרגשה שליוותה אותי ביציאה מהאולם הייתה של משהו שלא נגמר. של חצי סרט. של דמות שהייתי חלק מחייה במשך חצי שעה, אבל שהסיפור שלה לא נגמר. שמה שאני ראיתי היא רק האקספוזיציה של משהו גדול הרבה יותר, אבל אין המשך.

במהלך הצפייה ב"קול האנושי" נזכרתי במשהו שקרה לפני הרבה שנים, כשעוד הייתי גר עם ההורים. פעם אחת, בשעות הערב המאוחרות, הגיעה אל מתחת לחלון של החדר שלי מכונית. בתוך המכונית ישבו גבר ואשה צעירים, ובמשך יותר מחצי שעה ניהלו דו שיח נואש. היא ניסתה בכל אותו הזמן לשכנע אותו שלא יעזוב אותה, והוא, במשך כל אותו הזמן, רק ניסה לסיים את השיחה בזעקות שבר של "די!!!".

צפייה בסרט הקצר של אלמודובר הזכירה לי את הסצנה ההיא מתחת לחלון שלי מפעם, רק בהבדל מרכזי אחת: טילדה סווינטון, שתהיה בריאה, עושה כאן עבודה מופלאה, והיא מצליחה לגרום לי להרגיש אמפטיה לאישה הזאת, גם אם היא, כנראה, לא מאוד בריאה בנפשה. הסצנה ההיא מפעם, מתחת לחלון שלי, גרמה לי בעיקר לרחם על האישה ההיא. הוא אמר לך אינספור פעמים שהוא לא רוצה אותך, וכבר חצי שעה את בוכה. די! תאספי את עצמך, את הכבוד העצמי שלך, ולכי הלאה. האישה ב"קול האנושי" אכן מנסה לגרום לגבר שלה (שנמצא בצד השני של קו הטלפון. לא רואים אותו. הו כמה שסווינטון טובה בהצגת קשת הרגשות שעוברים על אישה ברגע שכזה) לא לעזוב אותה, וכן, היא יודעת שהפור נפל, ובכל זאת – אני הרגשתי לכל אורך הסרט (הקצר הזה, כאמור) שותפות גורל עם גיבורת הסיפור. קצת כמו גיבורת השיר "שבתות וחגים" של יהודית רביץ (שכתב יענקלה רוטבליט) – אמפטיה לאישה שמתאהבת במה שאי אפשר.

מצד שני, אני חושב שאלמודובר עשה טעות בדרך שהוא מביים את הסרט הקצר הזה. אז קודם כל, אמרת אלמודובר, אמרת צבעים עזים, ועיצוב משכר. גם את זה יש כאן, וגם כאן זאת חגיגה לעין. אבל שיחת הטלפון, שתופסת את רוב זמן הסרט, מבוימת במקטעים. מדי פעם מגיע קאט, וההרגשה שלי היא שאלמודובר כאילו ערך החוצה חלקים מהשיחה. שעבר זמן. שהשיחה הזאת מתמשכת הרבה מעבר לזמן המסך, ושהאישה הנואשת הזאת אמרה במשך השיחה שוב ושוב מילים כמו: אל תעזוב אותי, ושהבמאי (והעורך) החליטו לחסוך ממני את הרפטטיביות הזאת (שלא נחסכה ממני אז, כשההיא וההוא חנו מתחת לחלון שלי). אבל באותה נשימה, אני הרגשתי שיש כאן משהו יותר גדול. שהסצנה הזאת היא חלק מסיפור רחב יותר, ואז, כשהסרט נגמר ככה פתאום, הרגשתי ש…רגע, לאן את הולכת? אמנם הסיפור הקטן הזה נגמר באקט סופני משהו, אבל מכיוון שהעריכה הזאת מרווחת את הסצנה, הרגשתי שיש כאן משהו נוסף. ואין. אני חושב שהיה נכון יותר לתת לי את ההרגשה של זמן אחד-מקום אחד, ולהפוך את הסרט הזה למשהו קומפקטי, סגור, ומרוכז. זה עבד מצוין ב"אשמים" הדני, למשל.

מה גם שאלמודובר קופץ כאן הלוך ושוב בין עיצוב אמנותי (מרשים) של בית פרטי לבין בימוי התרחשות בהאנגר שהוא אולי סוג של בימת חזרות תיאטרלית (מוזכר בטקסט שגיבורת הסרט קשורה לתיאטרון, והיא דיברה עם הסוכנת שלה). אולי יש כאן איזשהו רצון לומר משהו על הקשר בין האמנות לחיים עצמם, על החיים הפרטיים של אמנים אל מול מה שהם עושים על במה, אבל מכיוון שהסצנה הזאת היא בעצם סצנה אחת, אבל היא מפורקת בין קטעי שיחות, ובין סט ריאליסטי וסט תיאטרלי, הרגשתי שהיחידה המלוכדת הזאת שהייתה אמורה להיות שיחת טלפון אחת עוצמתית מתפרקת, ומהווה חלק ממשהו יותר גדול…שלא מגיע.

אז כן, זאת חוויה מעניינת של צפייה, בעיקר בגלל שסווינטון נפלאה ומרגשת בכל שניה שלה על המסך (שזה, בעצם, כל הסרט), אבל אני מרגיש שזהו בסך הכול אטיוד, קטע קצר שאלמודובר עשה עד שיגיע הסרט הבא שלו, שכבר הוקרן השנה בפסטיבלים, ויגיע, אני משער, לא בעוד הרבה זמן גם לכאן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s