אוסקר שפה זרה 2022: מקבץ שמיני ואחרון

היום ה-11 בנובמבר. הדד-ליין להגשות של המדינות השונות לקטגוריה של האוסקר לסרטים שאינם דוברים אנגלית היה ה-1 בנובמבר. בסדרה של שבעה מקבצים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי) עקבתי כאן אחרי 74 סרטים שונים שנכנסו למרוץ. אתמול התפרסמה הרשימה הסופית, והיא כוללת 93 שמות, כך שמהר שקדתי על מילוי הפערים עם 19 שמות נוספים שנוספו לרשימה (פלוס עוד סרט אחד שהחליף סרט אחר). זוהי הסקירה האחרונה לפני שהאקדמיה האמריקאית תצמצם את 93 הסרטים לשורטליסט של 15, שאח"כ יצומצמו ל-5 מועמדויות סופיות, שאח"כ יצומצמו לזוכה אחד באוסקר. אלו הם הסרטים שנוספו לרשימה מאז המקבץ שעבר (הלינק, כרגיל, מוביל לטריילר הרלוונטי):

ונצואלה: זוהר פנימי (Un destello interior) – אנדרס אדוארדו רודריגז, לואיס אלחנדרו רודריגז

גיבורת הסרט שונצואלה שולחת לאוסקר היא אישה חולה. אישה רגילה לגמרי, אם חד הורית לילדה קטנה, שחולה במחלה סופנית. היא לגמרי לבד, והיא צריכה לקבל את המוות המגיע, כמו גם למצוא מסגרת לבת הקטנה שלה שתישאר בלי אימא בקרוב מאוד. בתקציר כתוב שהיא מגיעה להחלטה קיצונית ונואשת – אני מניח שמדובר במסירתה לאימוץ. מה עוד יכול להיות.

זאת יכולה להיות דרמה מרגשת מאוד, אבל הטריילר מעלה אצלי חששות שמדובר בסרט שמתרכז יותר באמצעי המבע, משחק עם השפה הקולנועית בצורה שלוקחת את הפוקוס מהסיפור ומהדמויות.

אזרבייג'אן: האי הפנימי (Daxildəki Ada) – רו חסנוב

התקציר של הסרט דווקא נראה לי מעניין. ואז ראיתי את הטריילר…

חשבתי שמדובר כאן על גבר במשבר. גבר הולך לאיבוד. גבר שהוא אלוף בשחמט, אבל הוא גם מטרה ללעג, ואפילו סובל באופן קבוע מהתעללות רגשית ופיזית, עד שבאיזשהו שלב הוא נשבר ובורח מהחיים לאיזשהו אי בודד עם הרבה סוסים וכמעט ללא אנשים. חוץ מאיזשהו גמלאי אחד שנהנה מהשקט של האי, עד שמגיע הגבר הפגוע ומפר את השלווה.

על הנייר נשמע לי סרט רגיש על גבריות במשבר. אבל הטריילר נראה לי כמו איזשהו זרם תודעה אסוציאטיבי פלצני ולא קומוניקטיבי, עם משחק לא ברמה מי יודע מה, ועם פרטנציה אמנותית שלא ממש מעוניינת בקשר עם קהל. קצת מרתיע אותי, הסרט הזה.

לבנון: קוסטה בראווה, לבנון (كوستابرافا) – מוניה עקל

לפי מה שאני קורא על הסרט שלבנון שולחת לאוסקר, למרות שבבסיסו הוא מנשר אקולוגי, בעצם הסרט הזה הוא קראוד פליזר נעים ומלטף כשהמסרים החברתיים שלו עוברים לרקע. במרכז הסרט משפחה שמחליטה לעבור מהרעש והלכלוך העירוניים של ביירות אל בית בכפר ששייך לאחותו של הגבר. יש להם כבר ילדה אחת, והם מולידים את השנייה לאחר המעבר. אימא שלו חיה איתם, והמקום פסטורלי ונעים. ואז עיריית ביירות מחליטה לבנות בקרבת מקום, מחוץ לעיר, אבל קרוב אל מקום המפלט של המשפחה הזאת, אתר הטמנת פסולת, שמביא את הרעש והלכלוך העירוני ממנו הם ברחו שוב אל מפתן ביתם. לכאורה, סרט מחאה חברתי, למעשה, לפי מה שקראתי, הסרט יתרכז בעיקר בחייהן של הדמויות – אחת רוצה לחזור לביירות, השנייה להישאר, אחת בכלל רוצה לברוח לקולומביה, והילדה בכלל במקום אחר לגמרי – היא מתחילה לפתח התאהבות נערית באחד מהעובדים באתר הפסולת. נאדין לאבאקי (הבמאית של המועמד לאוסקר "כפר נחום") בתפקיד האימא, וסלאח באקרי בתפקיד האבא מביאים אל המסך את הפנים המוכרות, והסרט הזה נדמה נעים וחביב, אבל גם לא כזה שיסחוף רגשית.

צ'ילה: לבן על לבן (Blanco en Blanco) – תאו קורט

איש מתבודד בן כ-50 מוזמן אל אחוזתו של בעל אדמות עשיר כדי לצלם את חתונתו. כשהוא מגיע הוא מגלה שהחתן העשיר נעדר, אז הוא ממתין. בינתיים הוא מצלם את הכלה, שנראית כמעט בת עשרה ולא יותר. הוא מתפתה לצלם אותה בתמונות סמי ארוטיות, ועד שיחזור החתן, הוא גם מצלם את העבודות של אנשיו, שמתבססות בעיקר על רמיסת כבודם של האנשים שהיו בעלי האדמות מלכתחילה – הילידים המקוריים. אלפרדו קסטרו, השחקן המרשים בעל פני האבן שבכל זאת מצליח להעביר רגשות כאן בתפקיד הצלם, אבל הסרט הזה, שהוא נציג צ'ילה לאוסקר, נדמה לי כמו הצלם – מרוחק, מציג מצב, אבל לא משתף אותי רגשית בנעשה.

מלזיה: נהג פרטי (Prebet Sapu) – מוזאמר רחמן

מלזיה שולחת לאוסקר סרט של 80 דקות בשחור לבן. יכול להיות סרט קטן וממזרי, עם עלילה קטנה וממזרית, אבל מבט בטריילר הקצרצר מגניב חששות מאובר-דרמטיזציה של הסיטואציה שתהפוך את הסרט הזה, שיש לו פוטנציאל, להחמצה מצערת.

העלילה עוקבת אחרי סופר שחולם להצליח בעיר הגדולה, קואלה-לומפור. בינתיים אין לו גרוש על הנשמה, וכל מה שיש לו היא המכונית של אביו המנוח. אין לו אפילו מקום לגור בו, ובינתיים הוא ישן באוטו. כדי להתפרנס הוא מתביית על אפליקציה דמויית גט טקסי בצורה לא חוקית והופך לנהג מונית. דרך העיסוק הזה הוא פוגש סטודנטית צעירה, שכנראה מתפרנסת משירותי מין. היא מציעה לו עסקה: היא תשכור את שירותיו כנהג למשך הלילה, ובתמורה הוא יקבל חדר להניח בו את הראש. ההיכרות ביניהם היא הסרט.

נשמע כמו סרט חמוד ויפה, אבל כאמור, הטריילר מדאיג.

הרפובליקה הדומיניקנית: מסיבת החיות (La Fiera y la Fiesta) – ישראל קרדנס, לאורה אמליה גוזמן

ז'אן לואי ז'ורז'. מסתבר שבאמת היה יוצר כזה פעם. הסרט שהרפובליקה הדומיניקנית שולחת לאוסקר עושה שימוש בדמותו האמיתית כדי ליצור משהו חדש, משהו ברוחו אבל גם שונה, ועם זאת, נדמה לי שהסרט הזה הולך לאיבוד בתוך איזשהו חור תולעת.

במרכז הסרט אמנית מזדקנת (ג'רלדין צ'פלין הוותיקה). היא מחליטה לביים את סרטה האחרון – תסריט לא גמור שהשאיר אחריו אותו ז'אן לואי ז'ורז'. היא מגיעה אל הלוקיישן עם הצלם והמפיק, ומצטרף אליהם גם כוריאוגרף, כי זה אמור להיות סרט מוסיקלי. ולפי הטריילר, הסרט הזה הופך להיות סוג של 1/2 8 – יותר הרהור על היצירה מאשר סיפור על יוצרים. רוחו של היוצר הוותיק קמה לתחייה, ועוד כהנה וכהנה. נדמה לי שהרצון לחקות את פליני הופך את הסרט הזה לבדיוק זה: חיקוי.

אוזבקיסטן: 2000 שירים של פארידה (Фариданинг икки минг қўшиғи) – ילקין טויצ'ב

אוזבקיסטן שולחת לאוסקר סרט שהיא שלחה גם בשנה שעברה ונפסל (כל מדינה אמורה לשלוח לאקדמיה האמריקאית עותק של הסרט כדי שהם יוכלו לצפות בו. האוזבקים אומרים שהם שלחו. האמריקאים אומרים שלא הגיע. הסרט נפסל). הסיפור: גבר שנשוי ל- 3 נשים מביא את האישה הרביעית הביתה. והבעיות מתחילות. ולא עוזר שיש גם מלחמה בחוץ (להבנתי, כל הסרט מתרחש במקום אחד – הבית האקזוטי למדי). גם בשנה שעברה וגם השנה – ראיתי את הטריילר, ולא הסתקרנתי.

בהוטן: לונאנה, יאק בכיתה (লুনানা) – פאוו צ'וינינג דורג'י

גם בהוטן שולחת לאוסקר את אותו סרט שהיא שלחה בשנה שעברה. אז האקדמיה האמריקאית פסלה את המועמדות של הסרט הזה בגלל פרוצדורה משרדית כלשהי (אם אני מבין נכון, לא היה אישור רשמי של הוועדה שבחרה את הסרט, או משהו כזה), ועכשיו בהוטן מגישה את הסרט בשנית. להבנתי כנראה מדובר על סרט ממש חמוד, אבל קשה לי לראות אותו מגיע רחוק, כי הוא גם קטנטן ולא באמת משאיר משקל. הסיפור הוא על מורה מהעיר הגדולה שרק רוצה לצאת החוצה, לעולם הגדול. בינתיים הוא צריך להגיע ללונאנה, כפר מרוחק מכל ציוויליזציה, ללא אינטרנט, ללא כל הנוחות של החיים המודרניים, וללמד את הילדים הכפריים. המורה לא מאוד שמח לוותר על הנוחות של החיים בעיר, אבל הילדים ייכנסו לו ללב, ובסוף הסרט הוא כנראה כבר לא ירצה לעזוב.

קמרון: חלומות נסתרים (Hidden Dreams) – נגאנג רומאנוס

קמרון שולחת לאוסקר סרט שעל פניו יש לו עלילה דומה לזאת של הסרט מבהוטן, אבל הוא נראה הרבה יותר מלודרמטי, מוגזם מאוד, נוטה להיסטריה אפילו. במרכז הסרט מורה שמגיע מבריטניה לקמרון, והתנגשות התרבויות בין המורה המתורגל בנוחות המערבית ובין סגנון החיים המאוד שונה באפריקה. בניגוד למתיקות שכנראה יש בסרט מבהוטן, הטריילר של הסרט הקמרוני נוטף דרמה צעקנית שכנראה תדחה הרבה אנשים (מה גם שאני לא בטוח מהו אחוז האנגלית בסרט).

דרום אפריקה: באראקאת (Barakat) – איימי ג'פטה

דרום אפריקה שולחת לאוסקר סרט שעל פניו נראה מה-זה-חמוד. הגרסה הדרום-אפריקאית לז'אנר המשפחה המורחבת נפגשת לרגל איזשהו אירוע, וכל הקונפליקטים יוצאים לאור. לפי הטריילר, הנוסחה מאווררת כאן עם הרבה הומור, אבל גם עם רגש. הסיפור הוא על אישה שכבר עברה כמה דברים בחיים שלה. יש לה ארבעה ילדים גדולים, ובן זוגה כבר עבר מן העולם, מה שגרם לבנים לריב על העסק המשפחתי שהוא השאיר מאחור, ולאחר מכן להתפזר לכל הכיוונים מבלי לדבר אחד עם השני. ואז האימא מוצאת אהבה חדשה, והיא מוצאת תירוץ בדמות חג עיד אל פיטר (כן, יש מוסלמים גם בדרום אפריקה) כדי לקבץ את המשפחה חזרה הביתה ולהודיע לכולם על החיים החדשים שמצאה. נראה סרט מקסים ממש, שיכול להיות גם קראוד פליזר מצליח למדי. אמנם חומר יותר מסחרי ופחות "איכותי", אבל די מסקרן אותי לראות את הסרט הזה.

עירק: אירופה (أوروبا) – היידר ראשיד

משבר הפליטים ממשיך לספק סיפורים, והבחירה העירקית לאוסקר עוקבת אחרי פליט אחד כזה, הנמצא בגבול טורקיה-בולגריה, המנסה לעבור לאירופה, אבל נרדף על ידי קבוצות שכירי חרב המבקשות למנוע את מעבר הפליטים לאירופה. זה יכול להיות סרט מרתק (והטריילר אכן מספק חוויה מאיימת למדי), אני רק תוהה אם מרדף אחד ארוך לחיים ולמוות יכול להחזיק מתח ועניין לאורך 72 דקותיו של הסרט.

צ'אד: קשר קדוש (Lingui) – מהמט סלאח הארון

הייתי פוטר את הסרט שצ'אד שולחת לאוסקר במשיכת כתפיים סתמית, אבל מסתבר ש"קשר קדוש" היה חלק מהמסגרת הכי מכובדת בעולם הקולנוע: התחרות הרשמית של פסטיבל קאן השנה, אז אולי בכל זאת יש בו משהו. העלילה נשמעת קצת מוכרת: נערה נקלעת להריון לא מתוכנן, ומבקשת לבצע הפלה. אבל זה לא קל בסביבה שמרנית שמגבילה את הצעדים בכל פינה (גם בסביבה מתירנית יותר זה לא קל, אז במקום דתי ושמרני על אחת כמה וכמה). להבנתי, העלילה הפעם מקבלת את נקודת מבטה של האם החד הורית של הנערה בת ה-15 שנקלעת לצרה, והיא נקרעת בין מחויבות לדת לבין מחויבות לבת היחידה שלה.

סין: קצה הצוק (悬崖之上) – ז'אנג יימו

סין שולחת לאוסקר סרט של הבמאי הסיני הכי מפורסם בעולם, ז'אנג יימו. כעשרים שנה אחרי "גיבור", אבל גם כשלושים שנה אחרי "הפנסים האדומים", כוחו של יימו, כנראה, עדיין במותניו, והפעם הוא מנסה סרט מתח-ריגול. הסיפור, אם הבנתי נכון, נוגע לאדם שמצליח להימלט ממקום שבו היפנים עושים ניסויים בבני אדם. הסינים שולחים סוכנים חשאיים כדי לתפוס את האדם הזה ולחלוב ממנו מידע. מצד שני, היפנים שולחים גם הם סוכנים כדי למנוע מהמידע הסודי לדלוף. וכל זה מתרחש בתקופה שבין מלחמות העולם במאה העשרים, כשכולם (כלומר, כל הצופים) יודעים מה הולך להגיע עוד מעט. יימו הוותיק הוא במאי מיומן, והטריילר נראה מסקרן, אבל הסרט הזה קצת אנונימי בעולם, בטח אם ניקח בחשבון שהוא מבויים על ידי גדול במאי סין, כך שסיכוייו באוסקר לא גבוהים לדעתי.

האיטי: פרדה (Freda) – ג'סיקה ג'נז

האיטי שולחת לאוסקר סרט שהוא, להבנתי, יותר צילום מצב, ופחות סיפור נראטיבי. במרכזו – פרדה, אישה צעירה ממשפחה לא מאוד עשירה. המכולת הקטנה שהמשפחה מנהלת היא זו שמספקת קצת חמצן, אבל האח הגדול הוא גבר מאצ'ו שלא אוהב לעבוד קשה, ולא נמצא שם כשצריך, האחות הקטנה מתעניינת בעיקר בלעשות עיניים לגברים פוטנציאלים, פרדה בעצמה היא סטודנטית לאנתרופולגיה שמחפשת עתיד קצת יותר ורוד לעצמה, והאימא מנסה לפשר בין כולם וגם להחזיק את המכולת בחיים. המצב הפוליטי בהאיטי הופך יותר ויותר מסוכן, ומתדרדר לאלימות. החבר של פרדה מתכוון לעזוב את המדינה ומבקש מפרדה לבוא איתו. האם באמת אין עתיד בארץ מולדתך?

"פרדה" היה חלק ממסגרת הצד "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, ולפי התרשמותי יש בו חלקים יפים ומעניינים, אבל גם יש בו התמסרות גדולה מדי לאספקט האקזוטי.

ירדן: אמירה (Amira) – מוחמד דיאב

יש אנשים שעושים סרטים ביקורתיים על הסכסוך הישראלי פלסטיני, והתוצאה יכולה להיות מרתקת, ויש כאלו שעושים סרטים מגויסים, מאוד חד צדדים, והתוצאה מגוחכת. נדמה לי שהסרט שירדן שולחת לאוסקר (מאת הבמאי המצרי, מוחמד דיאב. קו-פרודוקציה מצרית-ירדנית) הוא מהסוג השני.

אמירה, גיבורת הסרט, נולדה מתרומת זרע. יותר נכון, היא ביתו של אסיר פלסטיני שיושב בכלא הישראלי. הוא "תרם" זרע, שהוברח אל מחוץ לכלא, ובעזרתו בוצעה הפריה באימא שלה, וכך היא נולדה. אמירה עכשיו היא כבר נערה, והיא מבקרת את אביה (הגיבור!) בכלא באופן קבוע. כשעולה האפשרות לעשות לאמירה אחות באותה דרך (זאת הסצנה בלינק), הדבר מוביל לאסון: מסתבר שהאבא האסיר הנערץ הוא עקר! הוא לא יכול להיות האבא! מתברר שסוהר החליף את דגימת הזרע בשלו, ואמירה היא ביתו של סוהר ישראלי! המוצא היחיד שנותר הוא לנקום בישראלים בפיגוע טרור שהיא תבצע! סרט שהיה יכול להיות, לפחות על פי הנחת היסוד, דרמה אנושית מעניינת (עם שחקן אחד מצוין, עלי סולימאן, בתפקיד האסיר) הופך, כנראה, למלודרמה צעקנית המודרכת על ידי שנאה.

סעודיה: הכה בתוף, הכה על חטא (حد الطار) – עבדולעזיז אלשלהי

התקציר נקרא כמו אגדת עם מקסימה. הטריילר נראה כמו סרט שנגוע ברצינות יותר מדי תהומית, מבלי להבין שמדובר בסיפור אגדה.

התקציר מפגיש גבר ואישה: הוא בנו של איש חרב. האב, איש החרב, משתמש בחרבו כדי לבצע פסקי דין מוות בשירות המשפט. היא ביתו של מוסיקאי המנגן בתוף בחתונות. הוא מאוהב בה, אבל היא מאוהבת בגבר אחר. אביה עובד קשה והרבה בכדי לגייס כסף לשחרורו של אותו אהוב מהכלא. ההוא נכנס לכלא בגלל שהרג גבר אחר שעשה בגיבורת הסיפור מעשים מגונים. בנו של איש החרב מקנא באהבתה של אהובתו לאיש אחר, ומבקש לקחת מאביו את החרב כדי להוציא את אהוב ליבה של אהובתו להורג (מעין סיפור דוד, אוריה, ובת שבע).

נשמע כמו סיפור אגדה יפהפה. אבל הטריילר מוסיף לזה הרבה מאוד דרמה מוגזמת שמבטלת את הקסם שבאגדה.

בריטניה: מתות להתגרש (Dying to Divorce) – קלואי פיירוות'ר

בריטניה היא ארץ דוברת אנגלית, אז לתחרות האוסקר בקטגוריה של הסרטים שאינם דוברים אנגלית היא מגישה סרט דוקומנטרי בהפקה בריטית המתרחש בטורקיה. למעשה, נדמה לי שהסרט הזה כל כך מגויס פוליטית עד שהוא דורס בדרך את הסיפורים האנושיים שבמרכזו, משתמש בהם כדי למחות כנגד דיכוי נשים סיסטמתי בטורקיה. "מתות להתגרש" עוקב אחרי 3 נשים: אחת חותנה בגיל 14 עם גבר שמבוגר ממנה בעשר שנים. הוא ירה בה 7 כדורים כשביקשה להתגרש ממנו. היא איבדה את רגליה ואת היכולת להשתמש בידיה, והיא עדיין חיה ונלחמת כדי להשיב לה את עצמאותה, ואת ילדיה, שנמצאים אצלו. אישה שניה היא מגישת טלוויזיה מצליחה שסבלה משבץ מוחי בעקבות תקיפה מידי בן זוגה יומיים לאחר שילדה. כתוצאה מהשבץ היא איבדה את היכולת לדבר, והיא נלחמת כדי להשיב לעצמה את יכולת הדיבור כדי להעיד בבית המשפט כנגדו. האישה השלישית היא עורכת הדין העומדת לצד הנשים האלו, וכנגד מוסכמות החברה הטורקית השוביניסטית (וכפי שניתן לראות בטריילר, זה מגיע ישר מראש המדינה, מארדואן). אז כן, זה סרט חשוב. אני לא בטוח שזה סרט טוב.

ויטנאם: סליחה, אבא (Bố già) – טראן טאן, נגוק דאן וו

אם ישראל הייתה שולחת לאוסקר את "לשחרר את שולי". בערך.

ממה שקראתי, זהו הסרט הויטנאמי המצליח ביותר בכל הזמנים, או משהו כזה. פרויקט שהתחיל בכלל כסדרת רשת וצבר פופולריות, והתפתח לכדי סרט קולנוע המבוסס על הדמויות ובהשתתפות השחקנים. אין ממש סיפור, רק משפחה מופרעת ודמות אבא שלא ממש מצליחה להשתלט על כולם. מעין סיטקום טלויזיוני שמצא את דרכו לקולנוע. זה כנראה לוקאלי מדי וקשה להבנה למי שלא ויטנאמי.

ליטא: יצחק (Izaokas) – יורגיס מאטולויסיוס

ליטא כבר בחרה סרט לפני חודש, אבל היא החליפה אותו (כנראה בגלל שיש בו יותר מדי אנגלית…). אז הבחירה החדשה של ליטא היא דרמת שואה (סוג של), אבל היא מתחבאת מאחורי פרטנציה אמנותית שלפחות על פניה מורידה מאוד מהאפקט של הסיפור. במרכז הסרט דמות של במאי קולנוע שחוזר לליטא בשנות ה-60 אחרי שנים של לימוד קולנוע בארצות הברית. הוא מתחיל לביים סרט חדש בליטא שנושאו הוא טבח שנעשה ביהודים בזמן מלחמת העולם השניה, והוא מתמקד במיוחד ברצח של אחד, יצחק. השלטונות הסובייטים בליטא מגלים עניין בנעשה: איך הבמאי יודע לשחזר כל כך במדויק את פרטי המעשה? האם הוא, אולי, היה עד לטבח? אולי הוא היה זה שהרג את היצחק הזה?

שילוב של שחור לבן וצבע, ובריחה לסרט על סרט על השואה במקום לספר את הסיפור בצורה ישירה – נדמה לי שאולי לסרט הזה יש כוונות טובות, אבל הן הולכות לאיבוד.

קזחסטן: חתול צהוב (Сары мысық) – אדילקאן ירז'אנוב

תעשו לעצמכם טובה, תלחצו על Play בטריילר. בחיי שמזמן לא ראיתי טריילר כזה חמוד. האסוציאציה שלי: אם ג'ים ג'רמוש היה מביים את "נרדפי החוק" בצבע. בקזחסטן.

גיבור הסרט משתחרר מהכלא מוקדם על התנהגות טובה. הוא משוגע על קולנוע (ובעיקר על אלן דלון), אבל הוא גם צריך להתפרנס, אז הוא מחפש עבודה. השתלשלות עניינים מסובכת למדי גורמת לכך שכל העולם ואחותו רודפים אותו. בביקור בבית בושת הוא פוגש אישה עובדת שגם היא חולקת את השיגעון שלו לקולנוע ולאלן דלון. אז שניהם יוצאים למסע בריחה מהשוטרים והפושעים עם מטרה להקים קולנוע בערים מרוחקות כדי להגשים את אהבתם (לקולנוע, כמו גם אחד לשני).

זה אמור להיות סרט מאוד חמוד, אם כי לא לאוסקר האמריקאי.


לסיכום רשימת 93 הסרטים, קל לראות שהסרטים המובילים במירוץ לאוסקר הם נציגי דנמרק, פינלנד, גרמניה, אירן, איטליה, ונורבגיה. אני מעריך שאת השורטליסט של ה-15 ישלימו נציגי אוסטריה, בנגלדש, בלגיה, יפן, קוסובו, מלטה, איסלנד, פולין, וגם ישראל. ב-21 בדצמבר נהיה יותר חכמים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s