אתמול בלילה בסוהו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Last Night in Soho)

אני חייב להודות שבדרך לאולם הקולנוע הייתי מאוד סקפטי. מאד חיבבתי את סרטיו המוקדמים של אדגר רייט (ההוא עם המשטרה, ההוא עם הזומבים, וגם סקוט פילגרים), אבל סרטו הקודם מאוד אכזב אותי. "בייבי דרייבר" היה בעיניי סרט של אדם מלא מעצמו, שכל כך התלהב מזה שהוא עלה על טריק אחד עד שהוא שכח שהטריק הזה צריך לשרת סרט, ולא כמו שיצא בסוף, שהסרט שירת את הטריק. עוד לפני שנכנסתי לראות את "אתמול בלילה בסוהו" שמעתי אנשים שאמרו שגם כאן יש טריקים בימויים, מה שרק העלה את מפלס החרדה.

והתוצאה: מדובר, לטעמי, באחד הסרטים הכי טובים של השנה. לא פחות.

אבל צריך לסייג: רבע השעה הראשונה של הסרט דווקא התחילה לאשש את חשדותיי. תומסין מקנזי, בתפקיד הראשי, דווקא לא עושה כאן עבודה טובה. יש כאן איזשהו חיקוי לא ברור של מה ש"בריטית" אמור להיות, אנגלית כאילו בריטית (מקנזי היא ניו-זילנדית במקור), עם הגזמה של המופנמות של הדמות עד לרמה של התפנקות מיותרת. מה גם שאדגר רייט מתחיל עם הסרט עם איזושהי פתיחה חמודה של מחזמר קצר, אבל החלומות האלו נופלים על בחורה תמימה מדי, מוגזמת מדי לכיוון הלא מציאותי, ועם הערה מטא קולנועית של במאי אחד (רייט) על במאי אחר (סטיבן ספילברג – ראשי התיבות של שמה של הגיבורה הן אי.טי, ויש כאן עניין עם משפחה שבורה, מוטיב חוזר בסרטיו של ספילברג).אבל

אחרי כרבע שעה יש רגע שבו, כמעט כמו בנקישת אצבעות, הסרט הזה הופך לגאוני ומרתק. כמו בסצנת המראה המפורסמת של האחים מרקס, יש כאן משחק מרתק של רייט עם השפה הקולנועית, אבל מבלי להתפנק על איזושהי מניירה קולנועית, אלא מתוך רצון לשרת את הדמויות והסיפור. ובכלל, אם מדברים על השפעות קולנועיות, על ספילברג ועל האחים מרקס, אני חושב שהסרט הזה, יותר מכל דבר אחר, הוא סוג של קידה בפני מאסטר אחר – דיויד לינץ' (ואכן, בסצנת השריפה, תמונתה של אניה טיילור ג'וי מבין הלהבות הזכירה לי את זאת של לורה פלמר). כי להבנתי יש כאן סרט על המחיר הכבד מאוד שכל אחד מאתנו צריך לשלם על הצלחה.

והצלחה, לפי "סוהו", מתבטאת לאו דווקא בקהל רב שאוהב ומקבל את מה שאתה עושה (במקרה של הסרט הזה – שירים ותלבושות). הצלחה, במובן הכי פשוט שלה, היא היכולת לעסוק בדבר שהכי מעניין אותך (במקרה של הסרט הזה – עיצוב תלבושות). אבל הדרך להצלחה, לפי "סוהו", עוברת בהרבה הקרבות. בצורך אפילו לזנות, למכור את עצמך, את עקרונותיך, אבל גם בנחישות להילחם על התשוקה שלך. להילחם במובן הכי מילולי של המילה. להרוג. לפצוע. להיפצע. לאבד את השפיות. לקבל את זה שיש בתוכנו, בתוך כל אחד מאתנו, גם אלמנט שטני. כזה שידחוף אותנו לעשות דברים איומים בשם התשוקה שלנו. "לילה אחרון בסוהו" קורא לנו לחבק את כל האספקטים שבתוכנו, גם את הדמונים שבהם.

ואדגר רייט יוצר כאן סרט שלוקח אותנו למסע מטורף אל תוך הנפש השחורה מאוד שלנו. בעבודה מאומצת מאוד, הסרט הזה הוא מסע אינטנסיבי מאוד, שערוך ביד אמן: בתחילה הכול קורן ושמח, צבעוני ומחבק, והקצב רגוע, אבל בהדרגה, הלחץ הרגשי הולך וגובר, ורגעי ההרפיה הולכים ומתקצרים. עם צבעים עזים מאוד, מוסיקה מאוד דומיננטית, אבל עם יד של אמן על הדופק כדי לא להגזים (והסרט הזה כל הזמן הולך על הקצה בעניין הזה, אבל הוא לא גולש), יש כאן מעבר אל תוך טריטוריה של אימה. אנחנו מתחילים לפחד מעצמנו. אניה טיילור ג'וי נהדרת כאן. משחקת כאן את האידאל שלנו. להיות יפה, נחשקת, אבל גם כשרונית, לא בובה שגברים משליכים עליה את תשוקותיהם, אלא רצון להיות אישה בזכות עצמה. טיילור ג'וי זוהרת כאן כמו כוכבת קולנוע אמיתית, והיא גם נלחמת כמו שהיינו רוצים שכל אחד מאתנו יילחם. אנחנו צופים בסוג של אידאל חי ומת, ורוצים להיות כמוה.ואדגר רייט משחק את משחק המראות כאן באינספור דרכים, ומוסיף הרבה זיקוקי דינור קולנועיים, צילום אנרגטי מאוד, צבעים עזים מאוד, ועם עריכה חכמה, הסרט הזה מתחיל ללחוץ עלי באולם עד שאני יושב בחלק גדול מהזמן עם אגרופים קפוצים וברגעים מסוימים גם ללא נשימה. "אתמול בלילה בסוהו" הוא טריפ מטורף שלנו אל תוך התודעה של עצמנו, אנשים שרוצים להיות טובים בתחום שלנו, אבל לא בטוחים שמוכנים לשלם את המחיר. והוא כבד. הו, כה כבד.

אז הטריפ הפסיכי הזה הוא החוויה הלא נורמלית שהיא "אתמול בלילה בסוהו". חוויה קולנועית מאוד לא קונבנציונלית שהיא מסע רגשי אינטנסיבי מאוד אל תוך נשמה שהיא עירוב של צבע עז ושל אלמנטים שחורים מאוד. סרט מרתק וסוחף בצורה בלתי רגילה. סרט מצוין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “אתמול בלילה בסוהו: הביקורת

  1. טוב אני חייב להודות זאת ככול הנראה הביקורת החיובית הידידה שאני לקבל… לחצי מהסרט, החצי של סנדי. אני לא ממש מבין מה הקשר בין ההקרבה של סנדי להישאר בסיטואציה רעה שבערך דומה לחלום שלה למאבק ההישרדות (בערך ,אני ככל הנראה הייתי עושה את אותו הדבר) של אלואיז מול הסטודנטיות במכללה כדי לשמור על החלום שלה (אפילו סנדי בסוף הסרט אומרת שההקשר הזה מגוחך והוא בהחלט כך)? לאלואיז יש מסלול דיי ישיר לחלום שלה ותמיכה לא רעה מבחוץ, לסנדי לא היה כלום ומתוך ייאוש החליטה לפחות "ליהנות" ממה שיש לה (למרות שאני חייב להודות שמה שהיא עשתה היה יעיל בערך כמו שדייג שרוצה להרוג פיראנות כאשר אתה הגוף שלו הוא הפיתיון כאשר הוא הורג פיראנה אחת בכול פעם ומצפה שכל הפיראנות בנהר יכחדו מזה) , הקשר היחידי בין שתי הדמויות הוא שהן נאיביות בצורה שלא תאמן מה שזק עשה לסנדי היה מטריד מהשנייה הראשונה ציפיתי שסנדי תעלה על זה בשתי שניות או לכל הפחות תשקול את הצעדים שלה אבל לא היא עוקבת אחריו בכל מקרה ואנדי לקחה כמובן מאליו שהנערות שם יתנהגו כמו שצריך מה שגרם לי לשאול האם היא חונכה בבית ספר ביתי? לאנדי לפחות יש הסבר חלקי להתנהגות שלה אחרי המוות של אמא שלה היא גוננה ע"י סבתא שלה והתחילה לראות את אמא שלה במראות ברור שילדה כזאת תרצה לשקוע בכל דבר אחר שמסיח את דעתה מזה, לסנדי ,לעומת זאת, אין סיבה הנראית לעין להתנהג בצורה כזאת, אולי בגלל שהיא גם לא מלונדון כמו אלי? אולי היא רק שמה פרסונה קשוחה? ככול הנראה , אני מקווה שפספסתי משהו כי אני אוהב את הפרטים הללו אצל הדמויות של אדגר רייט (בייחוד בסוף העולם ההוא עם החייזרים) זה מרגיש חצי גמור או שאדגר וקריסטי (1917) היו במצב רוח רע בגלל הקורונה ורצו להדגיש את הסבל של הדמויות בכל מקרה זה לא עבד לי.
    מה שמביא אותי למה שאני חושב על אלואיז, ואני עם דעת הרוב אני חושב שהיא טובה מאוד. אני מבין שהמבטא שלה הוא מוגזם (בערך כמו כל דמות/בובה בזמן המודרני של הסרט שהיא לא סנדי, הברמנית ,והשוטרת והשוטר שזמן המסך שלהם ביחד לא עובר 7 דקות) אבל על שאר הביקורת עליה אתה יכול להאשים רק את הבמאי והכותבים לא את השחקנית זה הדמות שכתבו לה ולכן זה מה שההיא משחקת ובתור מישהו שהוא כן רגיש יתר על המידה וכן קיבל המון תמיכה מהמשפחה זאת היא כן תוצאה מציאותית שיכולה לקראות אז מה שאמרת על הכיוון הלא מציאותי פשוט לא נכון (למרות שאני חייב להודות שאדגר רייט לא מצטיין בכתיבת מתבגרים עד גיל 30 וכאשר הוא כותב מתבגרים נראה שהוא מוציא תכונות אישיות מכובע וכותב מסביב להן או שהוא סומך על כותבי הצד שלו שיעזרו לו).
    כאן תמה הביקורת החיובת על הסרט מהי הביקורת באמת….

    חרא של סרט כבר היה עדיף לי לשים את "התקופה היפה בחיי" שוב ולראות רק את הסצנה הראשונה ואת כל הסצינות עם מרגרט(השחקנית) ואנטואן (הבמאי) זה על אותו נושא, זה לוקח הרבה פחות זמן והכי חשוב…….

    לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא משוווווויייייייים אתתתתתתתתת מחחיררררר ההההצצצצלחחחחה לללללאוווננננננס וררררצצצצצחחחחח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    וגם למדתי שהמוסר של הסרט לא נכון כן יש דברים שהיו יותר טובים בעבר מאשר בהווה אבל לא ידעתי שמה שיהיה טוב יותר בעבר הוא הנגשת הקהל הרחב למטאפורות ודימויים. כבר היה עדיף עם לא היו מנסים להנגיש את הסרטים הללו בכלל זה גם היה מקצר את זמן הדיאלוגים ברוב הסרטים והיה הרבה פחות דם ואלימות שנועדו רק להעביר את הנקודה של הסרט בנקודה מסוימת זה מתחיל להתיש.

  2. אהה… ספויילרים

    הסצנה האחרונה היא מקל הדינמיט בראש עוגת פצצות האטום של הסרט. באמת לא יכולתם להראות את הסצנה הזאת שנה-שנתיים אחרי שיהיה לה זמן לעצב מחדש את השמלות שלא יהיו בדיוק אותן שמלות משנות השישים שהיא ראתה את סנדי נאנסה בהן אלא שמלות עם עיצווב משולב בין בדגי הכפר שלה ולשנות השישים או כל קומבינציה אחרת??? ולא לשים רק גברים שלובשים את השמלות הללו לא עוזר לסצנה הזאת אם כבר זה מחריף את חמירותה כי
    א. לא ידעתי שכאשר האנסים ביקשו עזרה הם התכוונו לעזרה בביגוד ו…
    ב. גם גברים נאנסים במקרה של הסרט הזה זה כבר היה עדיף להם לפחות הם היו יכולים ללמוד משהוא מזה כשהם היו בחיים אז אלואיז הולכת לשים את סמל התקופה המובהק הזה לחפצה כמרכז תצוגת האופנה שלה? ועוד לחשוב שלשים את השמלות הללו על גברים יפתור משהו? (אם התצוגה הייתה יותר מגוונת שיש בה, גברים, נשים lgbtq+ זה היה עובד יותר טוב והיה מראה על פתיחות סקסואלית (אולי) אבל גברים בלבד??????!!!!) ולא היה עדיף או אני לא יודע…. לתכנן מחדש את השמלות עם אמצעים מודרניים או בייתים ולעשות את התצוגה עם גברים???.
    עוד דבר שהיה בתצוגה הזאת זה הדמיות שחורות היחידות בסרט חוץ מהחבר המשעמם של אלואיז. אין לי בעיה עם דמויות נחמדות יש לי בעיה עם לא כותבים אותן אנחנו לא עברנו כבר את השלב הזה? מ-"ייצוג חיובי" לייצוג נקודה אתם יודעים כבני אדם ??? לא יכולתם לתת כמה דקות דיאלוג בין אלי לדוגמנים שהיו על הבמה? או לתת יותר משתי משפטים שככל הנראה פספסתי לחבר של אלואיז חוץ מ-20 גרסאות ל-"אני תומך בך"? לכל המדינות בעולם מותר לכתוב בני אדם ורק ללבנים בארצות הברית ואירופה לא??????? לא קיבלתי את העדכון טוב לדעת. אפילו להעמיק בידע שלו באופנה לא יכולתם ל 2 דקות?? ולתת לו שם אחר חוץ מג'ון שלא נתבלבל עם האנס ג'ק? או שזה היה מכוון? למה כל הדמיות כאן שהן לא סנדי ואלואיז כולל מיעוטים הן בובות של העלילה???? לפחות על בייבי דרייבר אפשר להגיד שהדמויות הן ריקניות אבל יש איזושהי אליה לחיים אישים פה אין כלום חוץ ממשפט אחד או שתיים של החבר של אלואיז על זה שהוא מדרום לונדון לא שזה אומר משהו בסרט.

    אז כן סצנה האחרונה היא לא משהו והיא הבעיה הכי קטנה של הסרט הזה אבל היא מראה את הבעיה הכללית, הרבה מחשבה על ויזואליה אבל כאשר מדובר על יחס לבני אדם לא נראה שלמישהו מהצוות אכפת מזה בכלל וזה פוגע בנושאים שהסרט מנסה לחקור אותם. מבחינתי מטאפורות דימויים אזכורים הם כמו קישוטים בסוכה חשובים מאוד אבל אפשר להסתדר בלעדיהם מה שהכרחי לסוכה הוא האורחים האלמנט האנושי והסרט הזה היא כמו סוכת אומנים בלי אורחים חוץ מהצופה כן היא יפה מאוד ואני ארצה להסתכל אליה לעומק אבל אחרי 45 דקות עד שעה אמאס לי ממנה אני אלך וככול הנראה ישכח ממנה בתוך שבוע מה שלא עוזר זה שהמארח יודע את זה ומחליט להכות ברגל שלי עם פטיש 10 קילו כדי למשוך את תשומת הלב שלי והוא הצליח עכשיו אני אזכור את הפטיש 10 ק"ג על הרגל שלי ואת הנזק הפיזי והנפשי במקום את הסוכה תודה רבה באמת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s