כוחו של הכלב: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Power of the Dog)

סרטה החדש של ג'יין קמפיון הגיע לבתי הקולנוע בישראל, ורוב מבקרי הקולנוע בישראל (ובעולם) מתעלפים. אני לא מצטרף למקהלה.

צריך לומר מראש: מדובר בסרט מרשים מאוד שכדאי לראות על מסך גדול. צילומי הנוף (בעיקר אלו שבתנועה מרחפת) פשוט נפלאים, ובנדיקט קמברבץ' אכן מאוד מרשים, בעיקר בדרך שהוא מעניק אנושיות לדמות קשה. יש הרבה מחשבה בעיצוב הדמויות כאן, והראש שלי עבד לכל אורך הסרט בניסיון להעריך את המצב במשחקי הכוחות. יש כאן גבר כוחני, בוטה, כמעט אלים, מנהיג כריזמטי שמתנהג בגסות לכל מי שלא הולך איתו בתלם, ויש גבר אחר, אח שלו – נעים הליכות, מנומס, שקט. האח הקשוח רודה באח השקט, נוהג לקרוא לו "שמנצ'יק" שלא מתוך חיבה (או שאולי זאת הדרך שלו להראות חיבה) – אבל באותה נשימה, קמברבץ' יודע להראות שמלך, מנהיג, הוא לא מלך ולא מנהיג אם אין לו את מי להוליך. אם אין לו מקהלת מעריצים מאחוריו הצמאה לכל דבר שיוצא מפיו (כמו חבורת הבוקרים השוטה שמאלכסת את החווה שלו) – אז בשביל מה טוב כל הקיום שלו?

הסרט מראה את הדרך בה נועם הליכות דווקא כן יש לו תוצאות, ואיך הבוטה וגס הרוח אולי אכן עושה הרבה רוח, אבל הולך לישון לבד. ואולי בכלל (וזה נרמז בסרט, אבל לא מתברר עד הסוף) הוא נמשך לגברים. פעמים רבות בסרט הוא נדרש לאיזשהו קאובוי מיתולוגי שכנראה היה מאהבו לפני שעבר מהעולם, אבל, הרי, הוא לא יודה לעולם בתכונה שעלולה לערער את גבריותו. אז האח הנעים מתחתן ובסך הכול הולך לו לא רע, והאח השני מנהיג ביד רמה, אבל ברגעי האמת אין לו באמת הרבה.ואז מגיע הצד השני. הנער. הוא עדין. הוא יפה. הוא מושא ללעג, אבל הוא גם איום על מושג הכוחניות. האם ניתן באמת לנצח בנחמדות? או שאולי גם הנחמדים חייבים להתלכלך במלחמה. שהרי המעשה שמכריע את הסרט בסוף הוא מעשה שטני במיוחד. האם זהו ניצחון על הבריונות אם אנחנו נעשים רעי לב בעצמנו? האם סבל מתמשך מבריונות הופך אותנו לבריונים בעצמנו?

כל אלו שאלות כבדות משקל ומרתקות הנידונות ב"כוחו של הכלב". חבל שהסרט הזה להמשיך לקרוא