כוחו של הכלב: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Power of the Dog)

סרטה החדש של ג'יין קמפיון הגיע לבתי הקולנוע בישראל, ורוב מבקרי הקולנוע בישראל (ובעולם) מתעלפים. אני לא מצטרף למקהלה.

צריך לומר מראש: מדובר בסרט מרשים מאוד שכדאי לראות על מסך גדול. צילומי הנוף (בעיקר אלו שבתנועה מרחפת) פשוט נפלאים, ובנדיקט קמברבץ' אכן מאוד מרשים, בעיקר בדרך שהוא מעניק אנושיות לדמות קשה. יש הרבה מחשבה בעיצוב הדמויות כאן, והראש שלי עבד לכל אורך הסרט בניסיון להעריך את המצב במשחקי הכוחות. יש כאן גבר כוחני, בוטה, כמעט אלים, מנהיג כריזמטי שמתנהג בגסות לכל מי שלא הולך איתו בתלם, ויש גבר אחר, אח שלו – נעים הליכות, מנומס, שקט. האח הקשוח רודה באח השקט, נוהג לקרוא לו "שמנצ'יק" שלא מתוך חיבה (או שאולי זאת הדרך שלו להראות חיבה) – אבל באותה נשימה, קמברבץ' יודע להראות שמלך, מנהיג, הוא לא מלך ולא מנהיג אם אין לו את מי להוליך. אם אין לו מקהלת מעריצים מאחוריו הצמאה לכל דבר שיוצא מפיו (כמו חבורת הבוקרים השוטה שמאלכסת את החווה שלו) – אז בשביל מה טוב כל הקיום שלו?

הסרט מראה את הדרך בה נועם הליכות דווקא כן יש לו תוצאות, ואיך הבוטה וגס הרוח אולי אכן עושה הרבה רוח, אבל הולך לישון לבד. ואולי בכלל (וזה נרמז בסרט, אבל לא מתברר עד הסוף) הוא נמשך לגברים. פעמים רבות בסרט הוא נדרש לאיזשהו קאובוי מיתולוגי שכנראה היה מאהבו לפני שעבר מהעולם, אבל, הרי, הוא לא יודה לעולם בתכונה שעלולה לערער את גבריותו. אז האח הנעים מתחתן ובסך הכול הולך לו לא רע, והאח השני מנהיג ביד רמה, אבל ברגעי האמת אין לו באמת הרבה.ואז מגיע הצד השני. הנער. הוא עדין. הוא יפה. הוא מושא ללעג, אבל הוא גם איום על מושג הכוחניות. האם ניתן באמת לנצח בנחמדות? או שאולי גם הנחמדים חייבים להתלכלך במלחמה. שהרי המעשה שמכריע את הסרט בסוף הוא מעשה שטני במיוחד. האם זהו ניצחון על הבריונות אם אנחנו נעשים רעי לב בעצמנו? האם סבל מתמשך מבריונות הופך אותנו לבריונים בעצמנו?

כל אלו שאלות כבדות משקל ומרתקות הנידונות ב"כוחו של הכלב". חבל שהסרט הזה לא מספיק טוב כדי באמת להוסיף לכל אלו ממד רגשי. הדבר שמכשיל את "כוחו של הכלב" בסופו של דבר הוא העריכה. "כוחו של הכלב" איטי להחריד, אבל יותר מכך, הוא מקרטע וחסר מיקוד. סצנת השיא, למשל, שמגיעה לקראת הסוף: יש השהייה דרמטית, מעבר בין שתי הדמויות שניצבות במעין דו-קרב, ואז

קאט

מעבר לסצנה הבאה

מה קרה באותה סצנה? אנחנו נגלה רק בדיעבד. דרך משונה להביא אותי לשיא רגשי.

זוהי העריכה הבעייתית ב"כוחו של הכלב". משיכת הזמן בצורה כמעט מייאשת, אבל גם חוסר היכולת למקד אותי בסיפור המרכזי. האימא, למשל. היא מתחילה לשתות כי, ככה. זה די ברור בעצם למה, אבל אין לזה באמת מסד רגשי. ומצד שני, יש לזה לא מעט זמן מסך. הנער, שהוא, להבנתי, באמת הגיבור כאן, הוא זה ששואל את השאלה המוסרית הגדולה של הסרט – לו אין מספיק זמן מסך. הסרט כמו מספר את הסיפור מבלי לספר אותו. מראה טפל ומעלים עיקר. מאריך שלא לצורך במקומות מסוימים, ומקצר במקומות שצריך להתעכב. יש חוסר משקל קיצוני בעריכה – יש קצב מסוים שאני מתרגל אליו, ואז, פתאום, הסרט קופץ מהר עם כמה מהלכי נראטיב נמהרים.

וכך סרט מעניין שיש בו את כל החומרים להביא אותי לשיא רגשי ולגרות את המחשבה שלי מתפזר ליותר מדי כיוונים, לא באמת יודע למקד את תשומת הלב הרגשית שלי, ולמרות משחק מצוין של העושים במלאכה וצילום יפה – אני יוצא מהסרט לא מסופק. "כוחו של הכלב", לפיכך, הוא סרט מאוד מעניין, אבל לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s