בית גוצ'י: הביקורת

(שם הסרט במקור: House of Gucci)

איזה סרט מגוחך, בחיי.

לפי כותרות הסיום של הסרט הזה, "בית גוצ'י" בא להראות שמשפחות הן קן צרעות כל כך ארסי עד שהן אוכלות את עצמן מבפנים עד ההרס הטוטאלי. בית גוצ'י, בית אופנה מהמצליחים והיוקרתיים בעולם, לא מכיל כיום אף אחד מבני משפחת גוצ'י בחבר המנהלים. כולם יצאו / הוצאו החוצה, או, במקרה המרכזי שבסרט, פשוט נרצחו או מתו מוות אחר.הבעיה עם "בית גוצ'י" היא שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות. יש בו כמה שכן באים לעבוד, אבל יש כאן חוסר איזון משווע, כשיש שחקן אחד שעושה עבודה מרשימה, ומסביבו קרקס לא ממושמע.

במרכז הסרט נמצא סיפור האהבה בין פטריציה רג'יאני לבין מאוריציו גוצ'י. פטריציה פוגשת את מאוריציו במסיבה. הוא קלולס. היא יוזמת. טיק-טק, הם מתחתנים. כנגד רצון האב, כמובן. כמו סיפור אגדה שאין לו ממש אחיזה במציאות, רק שהסרט הזה מבוסס על אירועים מאוד אמיתיים. לא ממש ברור למה היא מתאהבת בו. לאורך רוב הסרט אדם דרייבר, המגלם את מאוריציו, מתנהג כאילו הוא לא ממש רוצה להיות שם.  אם לפחות הוא היה מנסה ליהנות. אבל היא מאוהבת, לא ברור במה (אני רוצה להאמין שלא רק בכסף).

הסרט הזה מאוד מקיף, ממש מקיף, אבל הוא בעיקר מתפעל מיופי חיצוני. מעושר קיצוני. מתלבושות נוצצות. מטירות אדירות. מלוקיישנים מנקרי עיניים. מהר מאוד אני מתנתק מהאנשים, מרגשותיהם, וצופה כמו מהופנט ביופי הבלתי נגמר הזה. רק שבתוך כל העושר הזה מסתובבים אנשים, והסרט הזה מרפרף על רגשותיהם, ולא מצליח לגרום לי להרגיש את מה שהם מרגישים, וכך קורה שכשהאנשים האלו פועלים מתוך מניע אמוציונלי והורסים את מה שבנו – אין לזה שום אפקט רגשי.

זה לא לגמרי נכון. יש כאן שני אנשים שבאמת באו לעבוד. ג'רמי איירונס, בתפקיד רודולפו גוצ'י, אבא של מאוריציו, הוא עושה תפקיד נהדר, מרוסן, אבל חותך כסכין כשצריך. אין לו עם מי לעבוד. אדם דרייבר, כאמור, לא ממש נמצא בסרט, ובן אחיו, בגילומו המאוד מוגזם והמאוד לא ברור של ג'ארד לטו – הם כל כך מגוחכים, ולא ממש נותנים קונטרה דרמטית לניסיון המרשים של איירונס באמת לספר את הסיפור. השני שהגיע לכאן כדי באמת לעשות תפקיד דרמטי ראוי הוא אל פאצ'ינו. גם הוא באמת לובש את חליפת הדמות שלו בצורה אמינה ונוגעת ללב אפילו, אבל גם הוא מוקף בהצגת בית ספר כמעט חובבנית, כשהוא בא לעבוד בצורה מקצוענית. זאת גם הסיבה שהסצנה הכי מרשימה בסרט לטעמי היא זאת שמפגישה בין שני האחים בגילומם של איירונס ופאצ'ינו. ויש גם סצנה שבה פאצ'ינו מתפרק לאחר שהוא לומד על משהו דרמטי מאוד, והוא צועק את נשמתו וסוחף אותי. הבעיה היא שהפרטנר שלו לסצנה הוא ג'ארד לטו, והצעקות והציוצים של לטו כאן הם כמעט פרודיה על בן אדם, ולא ממש משהו אמיתי. אז זה רוב הסרט – חוסר איזון בין משהו אמיתי ועמוק לבין הצגה כמעט פרודית של משהו שקרה באמת. והעושר לא באמת מכסה על הפער הזה.

שיא הגיחוך הוא הוספתה של דמות קוראת בקלפים. הסרט הזה כל כך מתרשל בסיפור רגשותיהם של האנשים בתוך בית גוצ'י (למעט, כאמור, איירונס ופאצ'ינו) עד שהוא צריך תרגום בגוף הסרט. מעין מקהלה יוונית מיותרת שנמצאת במקום כל כך מופרך עד שהוא ממוטט מה שכבר לא באמת היה בנוי – השלד הדרמטי המאוד רעוע של הסרט הזה.

ולא אמרתי אף מילה על ליידי גאגא. היא משתדלת, אבל הסרט הזה לא באמת נותן לה צ'אנס. הדיאלוגים כאן כתובים כאילו הם מראש אמורים להיות ציטוטים שאנשים יזכרו (כמו, למשל, "יוסטון, יש לנו בעיה"). הבעיה היא שאנשים לא באמת מדברים ככה. וגאגא, שאמורה להיות חוט השדרה של הסרט הזה, להראות איך אדם תמים מוקסם מהעושר עד שהוא מרעיל את הדם שלה, היא נופלת קורבן לסרט שלא באמת מתעניין באנשים, וגם אם כן, הדבר נעשה כאן בצורה כל כך מרושלת.

אז זה "בית גוצ'י". סרט יפה לעין, אבל מגוחך, ומרושל מאוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “בית גוצ'י: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s