ארכיון חודשי: דצמבר 2021
תמונת הנצחון: הביקורת
נתחיל מהסוף: כן, זאת הפקת פאר. ממש. משהו שלא נראה כמוהו בארץ זה זמן רב. אולי אף פעם. צילום מרשים מאוד, בימוי התרחשויות של במאי מיומן שיודע לעשות סדר בבלגן העצום של המלחמה – יש כאן סרט מאוד יוצא דופן מבחינת גודל.
אבל מבעד לערפל המלחמה (ויש כאן הרבה עשן ערפילי והרבה מלחמה) אני מתחיל לתהות מהי התכלית של תמונת הנצחון? וכאן העניינים מתחילים להסתבך. 
כי מה שאני מבין מהסרט הזה הוא סוג של הצהרה של אבי נשר: תשמעו, אנחנו נלחמנו כל כך הרבה כל הזמן בינינו לביו עצמנו, בין ימין לבין שמאל, עד ששכחנו מהו הבסיס לקיומנו כאן. שכחנו למה המדינה הזאת קמה בכלל. אנחנו כבר לא ידעים מה זאת ציונות.
כן, "תמונת הנצחון" הוא סרט פטריוטי. סרט שמהלל את הגבורה היהודית, והופך את הנוכחות הערבית באזור לסוג של ישות של רשע. דווקא בזמן ש להמשיך לקרוא
לקראת 2022 בקולנוע הישראלי: סקירה
המצב בעייתי. כן, קורונה, אבל הרצון עכשיו הוא לנסות לחיות לצד המגיפה. ייקח עוד זמן עד שהדבר הזה ייעלם מחיינו, ועד אז, מנסים כאן (ובעולם) איכשהו לחיות רגיל. וזה אומר, גם, לראות סרטים בקולנוע. הרתיעה מובנת, ואכן, כמות הצופים המגיעים לקולנוע נמוכה משמעותית מהכמות שהייתה לפני הקורונה, אבל לחיות לצד המגיפה אומר גם להמשיך לספר את הסיפורים שלנו. להמשיך להקשיב לסיפורים שיש לאנשים לספר. להמשיך לחיות את העולם הזה, גם אם האינסטינקט הטבעי הוא לעצור את החיים. עצרנו. עכשיו ממשיכים בזהירות.
עוד מלפני הסגרים נוצר תור של סרטים ישראלים המחכים לראות אור מקרנה של הקרנות מסחריות. ואחרי ההלם הראשוני, בתי הקולנוע היו סגורים לתקופה ארוכה, אבל ההפקות המשיכו להצטלם, כדי להאריך את התור למידה מפלצתית. יש הרבה מאוד סרטים ישראלים שמחכים לפגוש את הקהל שלהם, כמה מהם מסקרנים במיוחד. הנה סקירה על הסרטים הכי מעניינים (לטעמי) שנמצאים כעת בחדרי עריכה, ומחכים לפריצה שלהם (שתגיע מתישהו בעתיד, ובכל זאת, טעימה קטנה וראשונית מהעתיד הזה):
אמריקה – אופיר ראול גרייצר
לפני כמה שנים הגיע במאי משום מקום וזכה בהרבה פרסים וגם באהבת הקהל על סרט יפהפה שנקרא "האופה מברלין". גרייצר לא חיכה הרבה, ודי מהר יצא לצלם את סרטו הארוך השני. כמו סרט הבכורה שלו, גם זה מביא אורחים מ להמשיך לקרוא
הבת האפלה: הביקורת
(שם הסרט במקור: The Lost Daughter)
כישרונות גדולים התקבצו כדי ליצור את "הבת האפלה". מגי ג'ילנהול, שחקנית טובה ואהובה, מביימת כאן לראשונה. אוליביה קולמן, שחקנית טובה ואהובה, באה לכאן לתפקיד ראשי. ג'סי באקלי, כוח עולה בקולנוע הבריטי והעולמי, באה גם היא לכאן לתפקיד ראשי. שחקנים מצוינים באים לכאן לתפקידי משנה קטנים: אד האריס, למשל, וגם אלבה רורוואכר האיטלקייה. וחלק מצוות ההפקה הוא ישראלי. וכל הפרויקט הזה הוא עיבוד של ספר של אלנה פרנטה ("החברה הגאונה"). יש כאן אפילו מבט לא שגרתי על הצד הנשי של החיים, מבט חתרני אפילו.
וכל זה מביא את הסרט ל…משהו מאוד בינוני ומאכזב.
הסרט הזה מספר שני סיפורים. ובאף אחד מהם אין מספיק בשר כדי ליצור רגש דרמטי שיערב אותי בחיי הדמויות.
סיפור אחד הוא על אישה בת 48 ש להמשיך לקרוא
חיפושית הזהב 2022: המועמדויות
אתמול התפרסמה בשוודיה רשימת המועמדים לפרס חיפושית הזהב של האקדמיה לקולנוע שם. הפעם הרשימה מכילה מבחר אקלקטי למדי של סרטים, מסרטים אמנותיים ולא מאוד קומוניקטיביים, דרך פרובוקציות עם או בלי כיסוי, סרטים דוקומנטריים, ועד לסרטים בסגנון קלאסי. רשימה משונה קצת, ועם זאת מסקרנת. אלו הם הסרטים השוודים המובילים של השנה:
קלרה סולה (Clara Sola) – נטלי אלווארז מסן
הסרט המוביל במספר המועמדויות לפרס האקדמיה השוודית לקולנוע הוא סרט דובר ספרדית שהוא גם הנציג של קוסטה ריקה השנה לאוסקר (קו פרודוקציה עם שוודיה, כך שיש בזה הגיון, גם אם קלוש).
בכפר מרוחק בדרום אמריקה חיה קהילה סגורה. קלרה סולה היא אישה בת 40 ש להמשיך לקרוא
בשם האח: הביקורת
(שם הסרט במקור: Antigone)
אינטגרציה. פחחח… איזו בדיחה עצובה.
סוף סוף הגיע לכאן הסרט הקנדי היציג של השנה שעברה. והיה שווה לחכות. זה הסרט שמציג כמה קנדה הראשונה לא יודעת מה לעשות עם קנדה השנייה. ההגמוניה לא מודעת בכלל לעוול שהיא עושה לאנשים שבצד הדרך. ואם המונחים האלו נשמעים מוכרים, זה לא במקרה. היחס למיעוטים, למהגרים, לשונים – בכל מקום על פני כדור הארץ – הרוב לא אוהב את המיעוט. מתנכל לו. מנסה לשנות אותו, לעקם אותו, להתאים אותו למוסכמות של הרוב. הצפונים, הלבנים, העשירים, מדגמנים חמלה, אכפתיות, אבל הם לא באמת מקשיבים לנשמה של האחר. הרי המהגרים הגיעו ממקום אחר, עם תרבות אחרת, שפה אחרת, מנהגים אחרים, מאכלים אחרים, תפיסה שונה של החיים – ובמקום לנסות ולשלב אותם בחברה המערבית, במקום לנסות ולקחת משם את האלמנטים היפים ולשלב אותם בתרבות המקומית המקובלת ובכך ליצור משהו חדש ומרגש, במקום לעשות אינטגרציה, מה שקורה הוא שהרוב הלבן מכריח את המיעוט להתנהג כמוהו, או שהוא יורק אותו וזורק אותו החוצה, חזרה למקום שממנו בא.
"אנטיגונה" הקנדי הוא עיבוד מודרני לטרגדיה היוונית הידועה. חסרון אחד בולט שיש בו הוא ההחלטה לקרוא לדמויות בקנדה של היום באותם שמות מהמחזה היווני שנכתב לפני יותר מ-2000 שנה. זה קצת מגוחך, כי זה קצת מוציא אותי מסיפור המעשה, מכיוון שהשמות האלו לא מקובלים בזמנים המודרניים של היום (לא בקרב המהגרים, ולא בקרב המקומיים), מה גם שבעצם אזכור השמות האלו הסרט שב ועושה כל הזמן הקבלה למקור, מה שקצת פוגם בחוויית הצפייה של כאן ועכשיו.
ועם זאת, זהו סרט עם עוצמה אפקטיבית מאוד. טרגדיה של להמשיך לקרוא
אל תסתכלו למעלה: הביקורת
(שם הסרט במקור: Don't Look Up)
יש לי בעיה עם אדם מק'קיי. האיש מגיע ממסורת קומית מוחצנת מאוד, ובתחילת דרכו זה גם מה שהוא עשה – קומדיות בוטות, כמו שהאמריקאים (והרבה אחרים. אני לא) אוהבים. ואז, לפני כמה שנים, מק'קיי עשה שיפט: הוא החליט שהוא רוצה לדבר על נושאים רציניים. בכלים קומיים. אז הוא עשה את "מכונת הכסף" (לא אהבתי) ואת "סגן הנשיא" (לא אהבתי).
אומר מראש – לטעמי "אל תסתכלו למעלה" הרבה יותר טוב משני סרטיו הקודמים.
הסרט החדש של מק'קיי הוא סאטירה חריפה מאוד על הדרך שבה אמריקאים (ואחריהם העולם כולו) מסתכל על המציאות. אם זה לא ב להמשיך לקרוא
מחברות שחורות: הביקורת
למה אתה תמיד יושב על נקודות (מתוך "אדי קינג". סרט בהשתתפות אחת, רונית אלקבץ).
קודם כל, נוריד את זה מהשולחן: "מחברות שחורות" היא יצירה דוקומנטרית ארוכה מאוד, למעלה משלוש שעות בשני חלקים. אני ראיתי את היצירה הזאת על שני חלקיה ביום אחד, ומבחינתי היא שני חצאים שמרכיבים שלם אחד. אתמול יצא למסכים החצי הראשון, אבל הביקורת שכתבתי נוגעת לשני החצאים. מצד שני, הם לא מאוד שונים מבחינתי, כך שמה שכתוב כאן נוגע ליצירה כולה, גם לחצי השני שאמור להגיע למסכים בחודש הבא.
קודם כל 2, נוריד את גם זה מהשולחן: סרט דוקומנטרי של למעלה משלוש שעות. לא השתעממתי לשנייה.
מה שלא אומר שנהניתי. לא ממש.
אני מניח ש"מחברות שחורות" הוא סוג של מכתב אהבה/ פרידה של אח לאחותו המנוחה.
היתרון של הסרט הזה הוא ששני האנשים האלו הם קולנוענים. האחות המנוחה הייתה שחקנית ובמאית מהטובות שהמדינה הזאת ידעה. האח עצמו גם הוא קולנוען, ויש חומר צילומי עצום שניתן לעשות בו שימוש. ואכן משתמשים בו.
אבל לכל אורך הצפייה חשבתי: מה יחשוב על הסרט מי שלא ממש מכיר את רונית אלקבץ. מי שגדל אל תוך הישראליות, ורק עכשיו מגיע אל שנות בגרותו. מה הוא ייקח מהסרט הזה?
אני לא יודע.
כי הסרט הזה, ברוב מוחלט של דקותיו, יושב על נקודה אחת מרכזית: הסרטים של רונית אלקבץ הם החיים שלה. של ההורים שלה. זה מה שהיא עשתה. פיסת חיים. אחד לאחד (המילים "אחד לאחד" ממש נאמרות בסרט).
המניפולציה ששלומי אלקבץ נוקט בסרט הזה לא נעימה וגסה מאוד: כבר בתחילת הסרט הוא מראה להמשיך לקרוא
פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2021: הזוכים
דיויד גולפיליל.
אתמול התקיים באוסטרליה טקס חלוקת פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע, אבל לפני שנדבר על זה, נדבר על אחד בשם דיויד גולפיליל (David Gulpilil). האיש הזה היה שחקן אוסטרלי ממוצא אבוריג'יני. שחקן מוערך מאוד ששיחק גם בסרטים שחצו את האוקיינוס וריגשו קהלים בכל העולם כמו "ארוכה הדרך הביתה" (Rabbit Proof Fence במקור), "ההצעה", ו"קרוקודייל דנדי". בטקס גולפיליל קיבל פרס מפעל חיים, ותמונתו הוקרנה על הקיר החיצוני של בית האופרה בסידני שאירח את הטקס. 
למרבה הצער, גולפיליל סבל בשנים האחרונות ממחלת הסרטן, וממש לפני כמה שבועות הוא נפטר ממנה בגיל 68. סרט דוקומנטרי על חייו (שנקרא "שמי הוא גולפיליל") זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי, ויותר מטקס שחוגג את הטוב ביותר שלקולנוע האוסטרלי יש להציג השנה, זה היה טקס שקד קידה בפני אדם שכולם באוסטרליה אהבו.
אבל בכל זאת היה גם טקס. את הטקס פתח ראסל קרואו בנאום ש להמשיך לקרוא
השליח האנגלי: הביקורת
(שם הסרט במקור: The Courier)
אנחנו רק שני אנשים, אבל כך משנים דברים
איתן 