יד האלהים: הביקורת

(שם הסרט במקור: È Stata la Mano di Dio)

יש לי מערכת יחסים לא יציבה עם פאולו סורנטינו. אני לא אוהב חלק מהסרטים שלו ("האלוהי", "יפה לנצח"), ואחרים אני מעריץ ("זה חייב להיות המקום", "נעורים"). "לורו", הקודם של סורנטינו, היה משהו באמצע מבחינתי – יפה ומרתק, אבל ערוך לא טוב. החדש של הבמאי האיטלקי הזה סובל מבעיה דומה – הוא ערוך לא טוב, ויש בו משהו דהוי מדי לטעמי, ועם זאת, יש בו לא מעט רגעים יפהפיים ומרגשים. זה אמור להיות סרטו האישי ביותר של סורנטינו, אבל משהו שם לא עשה סדר נכון בראש שלו, וילדותו (אני מניח) מונחת על הבד בבלגן לא מאורגן, בחלקה באמת מרגשת, ובחלקה מסופרת ברישול.

אני חושב שהעובדה שלוקה ביגאצי, הצלם הקבוע של סורנטינו, נעדר הפעם מהעמדה שמאחורי המצלמה פגעה בסרט הזה. בסצנה הראשונה יש עניין עם ילד-נזיר. משהו שאולי שייך לפנטזיה. לאגדות. סורנטינו מנסה ב"יד האלוהים" לאסוף את סיפורי ילדותו לכדי אנתולוגיה קסומה. אבל הסרט הזה חסר את הקסם, והוא נוטה יותר לראליזם מעיק. ביגאצי תמיד מצלם את סרטיו של סורנטינו בצבעים נוצצים, בעטיפה מרשרשת, שיודעת (בסרטיו הטובים יותר) לעטוף בחום ובאהבה את הדמויות. מאחורי המצלמה של "יד האלוהים" עומדת דריה ד'אנטוניו. הצילום שלה דהוי, בצבעים בהירים ולא מושכים. לכאורה, אולי זה דווקא נכון. סורנטינו מספר על העיר שלו, נפולי, על האנשים הפשוטים, על הווי של משפחה לא עשירה, ואולי זה לא היה נכון לתאר את הסביבה העממית הזאת בעושר הוויזואלי הרגיל של סרטיו, אבל, מצד שני, הסיפורים שסורנטינו מספר חסרים את תבלין הקסם, וכך, חלק מהסיפורים אכן עובד, אבל חלק טובע בדכדוך ומטביע את הסרט הזה במרה שחורה לא תמיד נחוצה.

מה גם שהעריכה של הסרט הזה מבולבלת. למשל: הסרט מתחיל בסיפור דרמטי מאוד על אחת הדמויות. לאחר כמה סצנות אמוציונליות ואפקטיביות למדי, הדמות הזאת נעלמת מהסרט כמעט לגמרי. יש כאן גלריה לא קטנה של דמויות, והסרט קצת מתברבר באיזון בין התפל לעיקר. יש כמה רגעים בסרט שבהם הרגשתי שהנה, הסרט הזה הגיע לסיום מספק. אבל הסרט הזה ממשיך לעוד הרפתקאות מיותרות (כל הסיבוב בקאפרי, למשל, היה צריך לעוף מהסרט לטעמי). לקראת הסוף יש סצנה מצוינת שמתחילה בתאטרון ונמשכת בשיחה של גיבור הסרט עם דמות שנערצת עליו. זאת הייתה צריכה להיות הסצנה הראשונה של הסרט לדעתי. זאת הצהרת הכוונות של כל היצירה הזאת: צריך למצוא את הלב שלך, וללכת אחריו. זאת התבגרות. אבל "יד האלוהים" נע בין סצנות מרגשות הנוגעות למשפחה הזאת, לבין סצנות מיותרות הנוגעות לדמויות משנה ומאריכות את הסרט ללא צורך, מוציאות אותו מאיזון.

גם העבודה של סורנטינו עם מוזיקה, אלמנט שבו הוא חזק בדרך כלל, לוקה בחסר כאן. הסרט הזה, בעקרון, נקי ממוזיקה, אבל כשהיא מגיעה, פתאום, ברגעים מסוימים, היא רק מדגישה את ההיעדר שלה מהרבה רגעים אחרים בסרט. אז כן, הנער הזה מתבגר, ועובר חוויות שונות, בחלקן מרגשות, ובחלקן סתמיות, והסרט הזה עוטף את המקום הזה, נפולי, ואת הנער הזה, סוג של אלטר אגו של סורנטינו בעצמו, באהבה, אבל "יד האלוהים" אמנם מצולם בתנועה יפה, אבל תנועת הנרטיב שלו מבולבלת ומעייפת, ולא הכול עובד כאן (ועם זאת, מה שכן עובד, שגם מזה יש לא מעט, אכן מצדיק את מחיר הכרטיס).

יכול להיות שסורנטינו עדיין לא לקח מספיק מרחק מחוויותיו האישיות, והוא לא הצליח לארגן אותן לעצמו כדי שיבין שחלקן פחות חשובות מאחרות, על חלקן ניתן לוותר, וחלקן ניתן לקצר. ומצד שני, ניתן לראות ב"יד האלהים" גם את המחויבות הגדולה של סורנטינו למקום הולדתו. סצנות חשובות נמצאות על המסך לזמן ארוך מהרגיל, ובכל זאת יש לזה אפקט רגשי. זה אמנם סרט ארוך מדי, אבל חלקים ממנו כן עובדים (וחלקים אחרים פחות). "יד האלוהים" הוא עוד פרק בסיפור שלי עם סורנטינו – במאי מהמובילים בעולם כיום לטעמי, ואת זה רואים גם בסרט הזה, ועם זאת, לא הכול עובד כאן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s