הכרוניקה הצרפתית: הביקורת

(שם הסרט במקור: The French Dispatch)

שאלה: מה עושה גבר שהרגע קיבל טלפון ממישהו שהודיע לו שבנו נחטף?

תשובה: הוא אומר: בואו לאכול!בחיי שאני לא מבין את הסרט הזה. ווס אנדרסון מביים כבר יותר מ-20 שנה. אנחנו מכירים אותו. אוהבים אותו. את סגנונו הוויזואלי המובחן. את דרכו המיוחדת לארגן נראטיב בדרך שתהיה כמו ילדותית, אבל שנוגעת במקומות עמוקים בנפש המבוגרים, דרך שמוציאה את הילד שבכולנו. ווס אנדרסון הוא ההוכחה החיה של תיאוריית האוטר.

אז למה, לכל השדים והרוחות, ווס אנדרסון עושה סרט שכל מה שאני מקבל ממנה הוא: "תראו את הבמאי ווס אנדרסון!"

"הכרוניקה הצרפתית" הוא שלושה סיפורים קצרים. סיפור קצר דורש מהיוצר שלו להתמקד, לנקות סיפורי משנה, להתרכז בעיקר. אבל ווס אנדרסון הוא ווס אנדרסון. דרך הסיפור שלו מלאה ב"שכחתי לספר לכם ש…" ו"כדי להבין את הסצנה הבאה, אני צריך להזכיר לכם ש…". סיפוריו לרוב ממוסגרים ע"י מישהו או משהו שמספר על משהו או מישהו. הסיפורים הם סיפורים שמישהו מספר. והמישהו הזה הוא לאו דווקא חשוב. לאו דווקא מעניין. אז למה אני צריך את התיווך הזה?

סרטיו של אנדרסון עמוסים בתחבולות צורניות. בצילום עם זוויות מאוד ישרות. בהצטעצעויות. כאן, ב"כרוניקה הצרפתית", אני לא מצליח לתקשר עם הדמויות. הכול טובע בנראטיב המאוד עמוס שגם כך היה צריך לעבור ניקוי יסודי (כי מדובר בסיפורים קצרים), אז מה שנשאר הוא הטרללת הווס אנדרסונית הקבועה של הסגנון. וכן, זה יפה ומשעשע, אבל גם מאוד מכביד ומעייף. אני מכיר את הסגנון של אנדרסון, אבל הוא אמור לשרת את הסיפור והדמויות, ולא להיות העיקר.

אז הסיפור הראשון הוא על אמנות מופשטת, מהסוג שאני לא מבין. אם הסרט הזה אמור להיות מחווה לתרבות הצרפתית, מבחינתי זה החלק שבעצם מעליב את צרפת, כי הם פלצנים. מייחסים ערך לציורים שבהם אמורה להיות אישה עירומה, אבל הם בעצם כתם אדום גדול. הסיפור השני הוא על מחאה פוליטית, שגם לה מייחסים הצרפתים חשיבות, אבל כאן אנדרסון מגחך עליה כעל סוג של משחק שח גרוטסקי. והסיפור השלישי הוא מעין בדיחה על האוכל הצרפתי, שהם אוכלים כשחוטפים לך את הילד.

"הכרוניקה הצרפתית" כל כך עמוס בבדיחות ויזואליות ומילוליות עד שהוא הופך לעיסה מבולבלת ולא קוהרנטית. מהר מאוד איבדתי את חוט הסיפור, ונשארתי עם סרט אנימציה קצרצר (זה החלק היחיד בסרט שהצחיק אותי בקול רם. אגב, הסרטים הכי טובים לטעמי בפילמוגרפיה של אנדרסון הם שני סרטי האנימציה שהוא ביים), עם המון מעברים בין שחור לבן לצבע, בין צרפתית לאנגלית, ואין ספור הומור דד-פאן, כזה שהיה עובד אם היו כאן דמויות ואורך נשימה של סרט באורך מלא, אבל הכול כאן כאילו משרת את הסגנון, במקום שהסגנון ישרת את הסיפור. בכלל, הסרט הזה הוא כמו חידת טריוויה ארוכה למעריציו של אנדרסון. זהה את השחקן. אפילו סירשה רונאן מופיעה כאן לרגעים מועטים. גם טימותי שאלמה כאן. היא והוא עשו כמה סרטיו ביחד. שחקנים צרפתים ואמריקאים כאלו שהופיעו בעבר בסרטים של אנדרסון, וגם כאלו שעדיין לא – הסרט הזה הוא למעריציו של אנדרסון בלבד.

אני, שאוהב את אנדרסון (בדרך כלל), חושב שהפעם זהו הסרט הכי פחות טוב שאנדרסון עשה מימיו. לכאורה, בדיחה מרושעת על חשבון הצרפתים, אבל אפילו זה לא עובד. כל מה שיש בסרט הוא הסגנון הווס אנדרסוני, שהוא יפה לעין, אבל עקר ומעייף.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “הכרוניקה הצרפתית: הביקורת

  1. אכן סרט מעייף.ווס אנדרסון אחל'ה במאי,
    אבל הסרט הזה מאוד מאכזב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s