השליח האנגלי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Courier)

אנחנו רק שני אנשים, אבל כך משנים דברים

הטריילר של הסרט הזה רץ כבר הרבה זמן על המסכים. כל הזמן הזה הוא נראה כאילו הוא מקדם סרט סולידי וחביב. עכשיו ראיתי אותו. והוא אכן סולידי וחביב. זהו. סוף ביקורת.

כמעט.

בכל זאת, עוד כמה מילים.

אני תמיד אומר שפוליטיקה לא מעניינת אותי. מעניינת אותי ההשפעה של הפוליטיקה על האנשים הפשוטים. פוליטיקה של כסף, כוח, כבוד לא מעניינת אותי. מעניינות אותי ההשפעה של כסף, כוח, כבוד של הפוליטיקאי על הכסף, כוח, כבוד שלי כאזרח פשוט של העולם הזה. אז הנה סרט על איש פשוט. איש עסקים שאין לו שום שאיפות פוליטיות. הנגיעה היחידה שיש לו לפוליטיקה היא הנגיעה שיש לרובינו: מה שאנחנו שומעים בחדשות וקוראים בעיתון. אבל הוא הציל את העולם ממלחמה גרעינית. על זה הסרט הזה.אז כן, זה סרט מעניין ולרגעים אפילו מרגש בעיקר כשהוא מתרכז באלמנטים האישיים, הפרטיים, הפשוטים. כשהוא מנסה לעשות יותר מזה הוא פחות טוב. ראשית צריך לומר שבכיסא הבמאי כאן יושב אחד, דומיניק קוק. סרטו הקודם היה "על חוף צ'סיל" המאוד לא טוב. גם כאן, ב"שליח האנגלי", קוק לא מבריק. יש חוסר איזון בין הרגעים האישיים לבין הפוליטיים. אני מרגיש שהייתי צריך קצת יותר מידע על משבר הטילים בקובה לפני שראיתי את הסרט, וחוסר הידע שלי בעניין קצת פגם בחוויה. אני מרגיש שיש חוסר איזון בין הרצון לשחק אותה סרט ריגול, לבין המחשבה הקבועה שיש כאן איש פשוט שעצם היותו איש פשוט היא המפתח לכל סיפור הריגול הזה. ויש גם חוסר איזון בסגנון: מדובר, הרי, בסרט פרוצדורות אנגלי. מאוד אנגלי. מה שאומר בעיקר דרמות משרדיות, שיחות במסעדות ומסביב לשולחנות. אבל בחלק הראשון של הסרט יש סצנה בה יורים למישהו בראש. ממש. חלק ברוטלי בסרט שמבקש להיות מעודן. ואז מגיע גם כל החלק האחרון של הסרט, מעין דרמת בית סוהר אפורה, שמאוד מבקשת להיות קשוחה, אבל בעצם כולה כאילו מעודנת לכדי חוסר נוחות.

השחקנים הראשיים מצילים כאן את המצב. כולנו כבר מכירים ואוהבים את בנדיקט קמברבאץ', והוא אכן טוב כאן, וגם ג'סי באקלי, בתפקיד בת זוגו, עושה את המירב מהמעט שניתן לה. והקשר בין שני אלו מהווה חלק מהותי מאוד בהצלחה של הסרט הזה להגיע אלי, רגשית. וגם בצד השני – בהחלטה חכמה הסרט הזה מדבר רוסית כשצריך (ולא מאנגלז את השיחות של אלו שלא מדברים אנגלית), וכך הובא לתפקיד הרוסי המרכזי שחקן שמדבר רוסית, והוא הכוכב האמיתי של הסרט הזה לטעמי – אחד בשם מירב נינידזה (ומסתבר שראיתי לפני כמה שנים סרט איתו – סרט יפה מגיאורגיה שנקרא "המשפחה המאושרת שלי"). נינידזה מגלם בגופו את כל צדדי הדמות שלו – אחד שצריך להציג כלפי חוץ אמונה מוחלטת במטרה הקומוניסטית, אבל גם להראות שהוא כופר בדרך, בשיטה, בצעדים הננקטים על ידי ההנהגה. הוא צריך גם לרגל נגד חבריו וגם להיראות נאמן, להיות נחמד ולבבי וגם החלטי כשצריך.

ולמרות שהסרט הזה מג'עג'ע בין רגעי ריגול לביו רגעים פרטיים, אני מוצא את עצמי מתרגש מסצנות קטנות, בודדות, שאינן קשורות לריגול. כמו סצנת ה"אני בהריון", למשל. סיפורים אישיים, שאמנם לא מפותחים מספיק תסריטאית, אבל השחקנים כאן עושים עבודה שמצליחה, ברוב המקרים, למלא את הפערים וכן לגרוף אותי לתוך הסיפור.

אז כן, "השליח האנגלי" הוא סרט לא יציב, אבל ברוב דקותיו הוא מצליח להיות אלגנטי ומרגש. כי זה לא סרט על ריגול, ופוליטיקה. לא סרט על משחקים של אנשים גדולים. זה סרט על שני אנשים פשוטים שמשנים עניינים. לא סרט גדול שייזכר לאורך זמן, אבל כן בידור סולידי וחביב שאפשר וניתן ואולי אפילו כדאי לראות, למרות חסרונותיו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s