מחברות שחורות: הביקורת

למה אתה תמיד יושב על נקודות (מתוך "אדי קינג". סרט בהשתתפות אחת, רונית אלקבץ).

קודם כל, נוריד את זה מהשולחן: "מחברות שחורות" היא יצירה דוקומנטרית ארוכה מאוד, למעלה משלוש שעות בשני חלקים. אני ראיתי את היצירה הזאת על שני חלקיה ביום אחד, ומבחינתי היא שני חצאים שמרכיבים שלם אחד. אתמול יצא למסכים החצי הראשון, אבל הביקורת שכתבתי נוגעת לשני החצאים. מצד שני, הם לא מאוד שונים מבחינתי, כך שמה שכתוב כאן נוגע ליצירה כולה, גם לחצי השני שאמור להגיע למסכים בחודש הבא.

קודם כל 2, נוריד את גם זה מהשולחן: סרט דוקומנטרי של למעלה משלוש שעות. לא השתעממתי לשנייה.

מה שלא אומר שנהניתי. לא ממש.

אני מניח ש"מחברות שחורות" הוא סוג של מכתב אהבה/ פרידה של אח לאחותו המנוחה.

היתרון של הסרט הזה הוא ששני האנשים האלו הם קולנוענים. האחות המנוחה הייתה שחקנית ובמאית מהטובות שהמדינה הזאת ידעה. האח עצמו גם הוא קולנוען, ויש חומר צילומי עצום שניתן לעשות בו שימוש. ואכן משתמשים בו.אבל לכל אורך הצפייה חשבתי: מה יחשוב על הסרט מי שלא ממש מכיר את רונית אלקבץ. מי שגדל אל תוך הישראליות, ורק עכשיו מגיע אל שנות בגרותו. מה הוא ייקח מהסרט הזה?

אני לא יודע. 

כי הסרט הזה, ברוב מוחלט של דקותיו, יושב על נקודה אחת מרכזית: הסרטים של רונית אלקבץ הם החיים שלה. של ההורים שלה. זה מה שהיא עשתה. פיסת חיים. אחד לאחד (המילים "אחד לאחד" ממש נאמרות בסרט). 

המניפולציה ששלומי אלקבץ נוקט בסרט הזה לא נעימה וגסה מאוד: כבר בתחילת הסרט הוא מראה את סצנת הפתיחה המצוינת של "ולקחת לך אישה" (הוא בעצם לא מראה אותה. הוא מראה אנשים צופים בסצנה), ואז הוא מצלם את אימא שלו, כשהדיאלוג מאותו סרט עדיין נשמע ברקע. רוצה לומר – האנשים בסרט מדברים אל ויויאן אמסלם (בגילומה של רונית אלקבץ), אבל הם בעצם מדברים אל אימא של רונית אלקבץ. 

והמניפולציה הזאת חוזרת באינספור דרכים לכל אורך הסרט. יש מעט מאוד סיפור ב"מחברות שחורות", והרבה מדי מניפולציה. וכדי להדגים את הרתיעה שלי מהבחירה של שלומי אלקבץ ממה שהוא עושה בסרט הזה, מגיעים שני רגעי קסם, אחד בחלק הראשון, ואחד בשני, שבהם רונית אלקבץ פשוט מספרת סיפור למצלמה, והדרך שבה היא מספרת את הסיפור כל כך חיה ומופלאה שאתה רואה שלא צריך יותר מזה. רונית אלקבץ ממש משחקת את כל התפקידים, וקל מאוד לדמיין את מה שהיא אומרת למרות שלא רואים כאן שום דבר מלבד את גברת אלקבץ. לא צריך את כל המניפולציות הקולנועיות. מספיק לתת לרונית להיות און-קמרה, ויש לך סרט. יש לך חיים.

אבל שלומי אלקבץ יושב על אותה נקודה כל הזמן: לנסות לעשות משהו משלו מבלי באמת לספר את הסיפור. וכך יש מרדף מכוניות מזויף עם מניפולציה טיפשית, או בימוי עוד יותר צולע של סצנת בית קפה. אם אתה רוצה לספר על החיים שלך עם אחותך, אז תספר את הסיפור. או שתיתן לרונית לספר אותו. אבל שלומי אלקבץ כמעט ולא מספר את הסיפור.

יש רגע אחד יפהפה (בחלק השני) שבו שלומי אלקבץ יוצר משהו חדש עם חומרים מוכנים. סיפור על סצנה בסרט "גט" שפשוט לא מצליחה להצטלם כמו שצריך, עד ששלומי אלקבץ ורונית עושים משהו חדש שמצליח. זאת הסצנה היחידה בסרט שבה שלומי אלקבץ מצליח ליצור סצנה שבה אח ואחות עובדים ביחד, עוזרים אחד לשני, מה שמגביר את הגעגוע לאחות שהלכה.

אבל שלומי אלקבץ לא מספר את הסיפור. הרי בזמן העבודה על "גט" המחלה כבר ניקרה בגופה של רונית. בזמן הפרומושן של "גט" המחלה כבר פרצה החוצה, השפיעה פיסית על תנועתה. אבל שלבי הגילוי, מה קרה בדיוק, מתי היא קיבלה את תוצאות הבדיקה, מה הייתה תגובתה המיידית (אני מניח שהיא טלפנה לאחיה עוד באותו יום. זה לא בסרט) – שלומי אלקבץ לא מספר את הסיפור. או למשל, חתונתה המאוחרת של רונית אלקבץ. הגבר המיועד מופיע פתאום, ילדיה שנולדו מופיעים פתאום. המקום של בן זוגה בסרט קטן עד כמעט לא קיים. הסיפור לא מסופר. איך נפגשו, איפה, מתי הבינו שהם אוהבים, כמה זמן חלף מאז הפגישה ועד הסצנה (היפה) של בקשת ידה – אין כאן סיפור. הרי כל סיפור מורכב מהרבה פרטים קטנים, הרבה סצנות קטנות. הן לא כאן, בסרט. במקומן אלקבץ מעדיף להמשיך עם "הסרטים של רונית אלקבץ הם מהחיים" משולבים עם מניפולציות שהוא עושה על חומרים קיימים, שאין בהן צורך.

חסרות לי גם התייחסויות לסרטים אחרים שרונית אלקבץ עשתה ("ביקור התזמורת", למשל, היה הצלחה עצומה שלרונית אלקבץ יש בה חלק גדול. אין אזכור לסרט הזה בכלל ב"מחברות שחורות"). במיוחד חסרה לי התייחסות לסרטים שלה שלא כל כך הצליחו. מה הייתה תגובתה לכישלון, ואיך היא הגיבה להצלחה (יש קטע קצר מתוך ראיון שבו היא עונה למבקרים שכתבו על "ולקחת לך אישה", אבל חסר לי הרבה יותר). יותר מזה, במיוחד תמוהה לי ההתעלמות הכמעט מוחלטת מ"שבעה". החלק הראשון של "מחברות שחורות" מדבר על "ולקחת לך אישה" (ויויאן אמסלם 1). השני על "גט" (ויויאן אמסלם 3). "שבעה" (ויויאן אמסלם 2) לא נמצא בכלל כאן.

אני מניח ששלומי אלקבץ ניסה לעשות כאן סרט יותר אסוציאטיבי. לא ביוגרפיה סטנדרטית, אלא סרט שנובע יותר מהקירבה של אח לאחותו. אבל רונית אלקבץ הייתה כוח טבע כל כך מיוחד, שכל מה שהיה צריך לעשות הוא לתת לה את הבמה. היא כבר הייתה מספרת את הסיפור בלי כל המניפולציות ששלומי אלקבץ מנסה לעשות, מניפולציות שרק דוחות ממני את הסרט הזה במקום לקרב אותי למי ששלומי אלקבץ כל כך אהב. גם אני אהבתי את רונית אלקבץ, אבל "מחברות שחורות" מפספס את החיים שלה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s