הבת האפלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Lost Daughter)

כישרונות גדולים התקבצו כדי ליצור את "הבת האפלה". מגי ג'ילנהול, שחקנית טובה ואהובה, מביימת כאן לראשונה. אוליביה קולמן, שחקנית טובה ואהובה, באה לכאן לתפקיד ראשי. ג'סי באקלי, כוח עולה בקולנוע הבריטי והעולמי, באה גם היא לכאן לתפקיד ראשי. שחקנים מצוינים באים לכאן לתפקידי משנה קטנים: אד האריס, למשל, וגם אלבה רורוואכר האיטלקייה. וחלק מצוות ההפקה הוא ישראלי. וכל הפרויקט הזה הוא עיבוד של ספר של אלנה פרנטה ("החברה הגאונה"). יש כאן אפילו מבט לא שגרתי על הצד הנשי של החיים, מבט חתרני אפילו.וכל זה מביא את הסרט ל…משהו מאוד בינוני ומאכזב.

הסרט הזה מספר שני סיפורים. ובאף אחד מהם אין מספיק בשר כדי ליצור רגש דרמטי שיערב אותי בחיי הדמויות.

סיפור אחד הוא על אישה בת 48 שמגיעה ליוון לחופשה. היא נופשת במקום עם חוף, ומביטה מהצד על הברנשים והחתיכות הנופשים באותו אתר. זה מה שהיא עושה. מביטה מהצד. שום דבר לא קורה בחלק הזה של הסיפור. יש רק עניין עם בובה, אבל הוא נמשך ולא ממש מוסבר. וכל התכלית של החלק הזה שבסיפור היא לעורר בדמות הראשית את זיכרון העבר. אוליביה קולמן, שתהיה בריאה, עושה ככל יכולתה ללבוש על עצמה את חליפת הצער וגם ההשלמה עם המעשה שעשתה בעבר, אבל שום דבר לא קורה בהווה של הסיפור כדי להעביר אותה תהליך דרמטי (כך שסצנת הצעקות בקולנוע צורמת במיוחד).

ואז יש את הסיפור השני, שבו ג'סי באקלי מגלמת את אוליביה קולמן הצעירה. כאן אמנם יש סיפור, אבל בעצם אין ממש סיפור. יש סימוני נקודות, ללא פיתוח מספיק של אותן נקודות כדי להעביר אלי את התסכול של האישה הזאת. את חוסר האונים שבחוויית ההורות. סצנה אחת שבה ילדה אחת צועקת "אימא בואי", והתינוקת בחדר השני בוכה גם היא – זה לא מספיק כדי לבסס את הקושי הכל כך מוחשי בלהיות אימא. הרי יש כאן תיאור של אישה שמאבדת את דעתה כשהיא מנסה לגדל שתי ילדות. היא מאבדת את עצמה, את תשוקתה לחיים, את שפיותה כמעט. היא פועלת כמעט על אוטומט, אבל אין לה יכולת לעשות את מה שהיא רוצה, קריירה, או אפילו אהבה עם הגבר שבעצם לא רואה אותה.

הרי יש כאן אפילו ערעור על עצם התפיסה שאימהות, הורות, היא הדבר הכי טבעי בעולם לנשים. "הבת האפלה" בעצם אומר: ומה אם יש נשים שלא בנויות להיות אימהות? שזה לא בא להן טבעי?

אבל דרמטית הסרט הזה לא עובד. אין כאן מספיק לחץ על הדמות הראשית, אין בניית מנגנון דרמטי שיגביר את הלחץ, אין יצירת נרטיב שילחץ לאט לאט ובאופן קבוע על האישה הזאת עד שהיא תישבר. הסרט מזגזג בין האישה הזאת עכשיו, ושם לא קורה כלום (ומסכן אד האריס. באמת לא הבנתי מה הוא עושה שם), לבין האישה הזאת אז, ושם לא קורה מספיק. דברים קורים כמעט באופן שרירותי (למשל, הופעתו של גבר חדש. פוף. משום מקום).

אז כשאין מספיק בשר תסריטאי, פונים לסימבוליות. וזה רק מחמיר את המצב. מקלפים קלמנטינות בתנועה רציפה אחת ואומרים: אל תתני לזה להישבר. הו. שלא לדבר על הפלצנות הפילוסופית שהיא הקריירה של האישה – כמה סצנות של שיחות שלא הבנתי מה הן רוצות ממני. הרי יש איזושהי תשוקה לצאת מכאן, לעשות משהו שהוא מעבר ל"אמא תעזרי לי", אבל זה רק על הנייר. "הבת האפלה" לא באמת מספר את הסיפור.

אז כישרונות גדולים עושים כאן עיבוד שלא באמת הצליח לפצח את הדרך שלו ללב שלי. הבנתי אותו בראש, אבל הרגש מסרב לעקוב, כי אין כאן סיפור שייקח את הדמויות ביד, אותי ביד, ויביע את התסכול הגדול מחוויית ההורות, והתשוקה למשהו אחר, נוסף. אז נשאר ניסיון מעניין ושחקנים כישרוניים שבאו באמת לתת מהלב שלהם, אבל אין כאן מספיק חומר לעבוד איתו. פספוס של סרט.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s