לקראת 2022 בקולנוע הישראלי: סקירה

המצב בעייתי. כן, קורונה, אבל הרצון עכשיו הוא לנסות לחיות לצד המגיפה. ייקח עוד זמן עד שהדבר הזה ייעלם מחיינו, ועד אז, מנסים כאן (ובעולם) איכשהו לחיות רגיל. וזה אומר, גם, לראות סרטים בקולנוע. הרתיעה מובנת, ואכן, כמות הצופים המגיעים לקולנוע נמוכה משמעותית מהכמות שהייתה לפני הקורונה, אבל לחיות לצד המגיפה אומר גם להמשיך לספר את הסיפורים שלנו. להמשיך להקשיב לסיפורים שיש לאנשים לספר. להמשיך לחיות את העולם הזה, גם אם האינסטינקט הטבעי הוא לעצור את החיים. עצרנו. עכשיו ממשיכים בזהירות.

עוד מלפני הסגרים נוצר תור של סרטים ישראלים המחכים לראות אור מקרנה של הקרנות מסחריות. ואחרי ההלם הראשוני, בתי הקולנוע היו סגורים לתקופה ארוכה, אבל ההפקות המשיכו להצטלם, כדי להאריך את התור למידה מפלצתית. יש הרבה מאוד סרטים ישראלים שמחכים לפגוש את הקהל שלהם, כמה מהם מסקרנים במיוחד. הנה סקירה על הסרטים הכי מעניינים (לטעמי) שנמצאים כעת בחדרי עריכה, ומחכים לפריצה שלהם (שתגיע מתישהו בעתיד, ובכל זאת, טעימה קטנה וראשונית מהעתיד הזה):

אמריקה – אופיר ראול גרייצרלפני כמה שנים הגיע במאי משום מקום וזכה בהרבה פרסים וגם באהבת הקהל על סרט יפהפה שנקרא "האופה מברלין". גרייצר לא חיכה הרבה, ודי מהר יצא לצלם את סרטו הארוך השני. כמו סרט הבכורה שלו, גם זה מביא אורחים מחו"ל לישראל. הפעם מדובר בישראלי לשעבר, מורה לשחייה, שחי בשיקגו, אמריקה. מותו של אביו מחזיר אותו לישראל כדי לכבד את הוריו. בעודו מסדר את מה שצריך לסדר, הוא פוגש בחבר ילדות ובארוסתו – ומכאן התקציר מקמץ בפרטים. סודות מהעבר, אני מניח, יתגלו. רגשות מהעבר שנדחקו לקופסה סגורה למשך שנים ארוכות, אני מניח, יצופו מחדש.

ב"אופה מברלין" הוכיח גרייצר בעיקר טעם טוב ויכולת בימוי מחושבת ומדודה שיודעת להוציא את הרגש החוצה בצורה עדינה ויפה מבלי לצעוק. אני מניח שגם כאן יקרה משהו דומה, ומכיוון שהסרט הזה הוא קו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית-צ'כית, ומכיוון שסרטו הקודם של גרייצר עשה לו שם טוב בישראל ובעולם, אני מניח שכבר בקרוב נשמע ש"אמריקה" מוזמן לאחד מהפסטיבלים הבכירים בעולם, ואם הביקורות יהיו טובות, הוא כנראה יקפוץ קדימה בתור כדי להגיע לקהל הישראלי מהר יותר מאחרים (וזה לא מזיק שבאחד התפקידים הראשיים כאן נמצא מיכאל מושונוב שקצת נעלם לי בשנים האחרונות. גם הוא חוזר).

סבוי – זהר וגנרזהר וגנר היא במאית, שחקנית, מוסיקאית, ובכלל, אישיות רבת מעללים בשטח הבידור הישראלי בעשור האחרון, ובכל זאת, "סבוי" הוא הפיצ'ר העלילתי הראשון שלה, ועל פניו, נראה שמדובר בהפקה גדולה ומרשימה מאוד. קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית שלכאורה היא פרויקט פטריוטי על הפיגוע במלון סבוי בתל אביב ב-1975, אבל להבנתי וגנר לוקחת את הזווית הנשית, ומתמקדת בדמותה של כוכבה לוי, שהייתה האישה שתיווכה בין המחבלים שהתבצרו במלון עם בני ערובה לבין כוחות הביטחון. את הדמות הראשית הזאת מגלמת דאנה איבגי שכבר הוכיחה את עצמה אינספור פעמים כשחקנית מצוינת, ואיתה בסרט אימרי ביטון ("שעת נעילה") ועלא דקא ("תמונת הניצחון").

בחורים טובים – ארז תדמורכמעט ואין שנה שבה אני עושה את סקירה של הסרטים הישראלים החדשים שבה לא מופיע שמו של ארז תדמור. האיש הוא, כנראה, וורקוהוליק, אבל, במקרה שלו, הכמות אינה באה על חשבון האיכות (בדרך כלל). לפחות שני להיטים קופתיים רשומים על שמו ("סיפור גדול" ו"בשורות טובות"), ובאמצע היו לא מעט סרטים שפחות יצרו קשר עם הקהל, אבל ברובם היו אפקטיביים מאוד דרמטית (עד היום, לטעמי, "ארץ פצועה" הוא הטוב בסרטיו). למעשה, לתדמור יהיו שני סרטים מוכנים השנה. אחד מהם, "ילדים של אף אחד" פרש ברגע האחרון מתחרות האופיר השנה בגלל שלא היה מוכן בזמן. השני יהיה "בחורים טובים".

ממה שקראתי, "בחורים טובים" יהיה ניסיון נוסף לתקשר עם העולם הנסתר שמעבר לכביש. סיפור על בחור ישיבה שנחשב שידוך יוקרתי. הוא מתחיל לצאת לדייטים המאורגנים בשבילו, אבל ליבו יוצא דווקא אל האחת שהוא לא יכול להשיג. מדובר בניסיון מעניין למשש את הדופק של קהילה שלמה שחיה ממש בשכנות אלינו, ואנחנו יודעים מעט מאוד עליה. מהקאסט המרכזי בסרט, השם היחיד שאומר לי משהו הוא גיא לואל ("פולישוק"), אבל שחקנים לא מעטים זכו בפרסים על הופעותיהם בסרטים של תדמור, כך שאני די סומך עליו בשטח הזה.

כביש הסרגל – מיה דרייפוסאני מודה שאת סרט הביכורים של דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה") לא אהבתי. הוא היה תוקפני מדי לטעמי, ובלי ממש כיסוי לתוקפנות הזאת. אבל עכשיו עברו כמה שנים מאז, ונדמה לי שדרייפוס קצת פחות צועקת, ועם זאת, עדיין בוער בה לדבר על נושאים נשיים בעולם של גברים.

"כביש הסרגל" יהיה סרט בלשי על חקירה. שוטרת עם פה גדול כנראה רבה עם כל העולם ואחותו, אז העבירו אותה לעפולה, רחוק מהמרכז, רחוק מהעין, רחוק מהלב. טלפון נטוש מוצא את דרכו אל ידיה של השוטרת, ומכאן נפתחת חקירת היעלמותה של בעלת הטלפון – מישהי שהייתה נשואה למישהו חשוב. הכי משונה בעיניי השוטרת הוא שאף אחד לא באמת מחפש אחרי הנעדרת. משהו כאן לא מריח טוב, והשוטרת תמצא בתיק הזה משמעות חדשה לחייה כשוטרת וכאישה.

הקליפ הזה, שצולם, אני מניח, כסוג של אילוסטרציה של אחת הסצנות בשלב גיוס הכספים להפקה, מציג את טלי שרון בתפקיד השוטרת, והיא תהיה גם בסרט.

השכן שלי אדולף – לאון פרודובסקיהשלב הבא בהשתלטות הקולנוע הישראלי על העולם – הפקות בינלאומיות עם שחקנים בינלאומיים שמספרים סיפורים ישראלים (או שנוגעים לישראלים) בבימוי וביוזמת ישראלים.

"השכן שלי אדולף" מתרחש בדרום אמריקה בשנות ה-60, ובו תושב רגיל (בגילומו של השחקן הבריטי דיויד היימן) החושד שהשכן שלו הוא אדולף היטלר (בגילומו של השחקן הגרמני הנפלא אודו קיר, שאני מכיר בעיקר משיתופי הפעולה שלו עם לארס פון טרייר, כולל בסדרת הטלוויזיה "הממלכה", שחלקה השלישי אמור לראות אור בשנה הבאה, וגם שם משתתף קיר). כדי לחשוף את זהותו מנסה התושב הרגיל להתקרב אל אותו חשוד, מנסה להתיידד איתו, מנסה לגרום לו לחשוף את האמת כפי שהוא חושב שהיא.

לאון פרודובסקי עשה בעבר את הסרט החביב "5 שעות מפריז", ואת סדרת הטלוויזיה החביבה "טרויקה", כך שכל הסיכויים שגם הסרט הזה יהיה חביב. הצרה היחידה שלי עם הפרויקט הזה היא שאני כבר ראיתי סרט דרום אמריקאי (מאוד חביב) שמספר סיפור מאוד דומה. "מר קפלן" היה נציג אורוגוואי לאוסקר לפני כמה שנים (הנה הטריילר). אני לא בטוח שיש לפרודובסקי משהו חדש להציע, ומצד שני, גם סרט מאוד חביב יכול להיות נחמד לגלות.

סוף טוב – שרון מיימון, טל גרניטעוד הפקה בינלאומית בהובלה ישראלית. מדובר בעיבוד קולנועי של המחזה "סוף טוב" של ענת גוב ז"ל. הסרט יהיה בריטי, והוא צולם בוויילס, ובתפקיד הראשי מופיעה אנדי מקדואל ("4 חתונות ולוויה אחת") בתפקיד שחקנית הוליוודית המתאשפזת בבית חולים בריטי כשהיא מאובחנת כחולת סרטן. הנשים המאושפזות במחלקה לצידה יעזרו לה לעבור את הרגעים הקשים (כנראה עם הרבה הומור בריטי).

שרון מיימון וטל גרניט כבר הוכיחו שהם יודעים לשלב שחוק ובכי מאוד אפקטיבים בצורה מדויקת ומרגשת, והפעם הם עובדים עם צוות מיומן (כמו הישראלים) ומפורסם (קצת יותר מהישראלים): מרים מרגוליס ("עידן התמימות", "הארי פוטר". מרגוליס חגגה השנה 80), טמזין גריג (הסדרה "אפיזודס"), וסאלי פיליפס ("ברידג'ט ג'ונס") יהיו בין הנשים שיארחו חברה למקדואל, ועם הרגישות של חומר המקור ושל שני הבמאים יכול להיות כאן לא רק להיט בינלאומי, אלא גם סרט באמת טוב ומרגש.

המשלחת – אסף סבןקו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית-פולנית שמתרחשת בפולין ומספרת סיפור שמתרחש כל שנה: המשלחת משם הסרט היא קבוצה של בני נוער ישראלים היוצאת לפולין כדי ללמוד מקרוב על מחנות המוות הנאצים. אבל הם בני נוער. השואה הייתה בזמן כל כך רחוק, וקשה עד בלתי אפשרי להמחיש לבני הנוער היום את המציאות של אז, גם אם הם ממש דורכים במקום שבו מתו כל כך הרבה. אז הבריחה של בני נוער שכאלו, גם במקום שכזה, היא אל דברים שבני נוער עושים – מסיבות, וחיפושי אהבה ראשונים. את המציאות של בני הנוער של היום מול זאת של אז "המשלחת" ינסה לתפוס, ואם הוא יעשה את זה ברגישות המתבקשת, זה יכול להיות סרט סוחף ומרגש. את הסרט הזה צילם ראדק לאדז'וק, צלם פולני שצילם כמה סרטים מעניינים – "פרינסס" של טלי שלום עזר, "הבבדוק" המצוין ו"הזמיר" האדיר, שניהם של ג'ניפר קנט האוסטרלית, וגם את "השכן שלי אדולף" שהזכרתי כאן למעלה בסקירה.

הפילגש – מעיין ריףלפני כמה שנים ראיתי סרט קצר ויפה שנקרא "על מרתה לעוף" בבימוי מעיין ריף. אניה בוקשטיין כיכבה בסרט ההוא, והשנה היא תחזור לשתף איתה פעולה בסרטה הארוך הראשון, "הפילגש". דאנה איבגי תגלם את הפילגש, מלבישה בתיאטרון המנהלת רומן עם מחזאי נשוי (לאניה בוקשטיין). כשהמחזאי נפטר, שתי הנשים מבקשות, כל אחת בנפרד, להתמודד עם הכאב שבאובדן האהבה, וזאת, מצד אחד, מבלי לגלות את זהותן אחת לשנייה, ומצד שני, לקבל הכרה מהסביבה שאכן יש להן זכות על האהבה הזאת, גם, ובעיקר, כשהוא עבר מהעולם. יש כאן חומר לדרמה עצומת רגשות, ומעיין ריף יכולה להביא כאן סרט שמאוד ירגש.

עם חוקים – דובר קוסשויליאני לא יודע מה לחשוב על הפרויקט הזה. את הביקורת שכתבתי לפני כמה שנים על סרטו האחרון, "זוג יונים", סיימתי כך:

ראיתי לא מזמן איזשהו טוקבק בוטה (כדרכם של טוקבקים) שהמליץ לדובר לחזור לעשות סרטים על גרוזינים. בדרכו הלא נעימה אולי הטוקבק הזה צודק.

אז הנה, דובר חזר לעשות סרטים בגרוזינית. זה מה שרציתי הרי, לא?

מצד שני, שני סרטיו האחרונים היו כל כך לא טובים בעיניי, והם גם נתקלו במקלחת צוננים כל כך מאסיבית מהרבה מאוד אנשים (כלומר, מאלו שראו אותם), עד שאני מבין שאנשים כאלו, שמחפשים לחזור לנתיב ההצלחות, לחזור ללב האנשים, חוזרים לנקודה בזמן שבה הם כן הצליחו, ומנסים לעשות לה סיקוול. סרט המשך. חיקוי. רימייק. לשחזר את הקסם ההוא.

זה כמעט אף פעם לא עובד.

"עם חוקים" היה הסרט שלפני "חתונה מאוחרת". הסרט הקצר (והיפה) שפתח לדובר קוסשוילי דלתות כדי לעשות את הסרט (המצוין) "חתונה מאוחרת". כמו "חתונה מאוחרת", גם "עם חוקים" דיבר ברובו גרוזינית, מה שעשה מהפכה שלמה בקולנוע הישראלי. סוף סוף סרטים ישראלים לא חייבים לדבר עברית. שכל אחד ידבר בשפה שלו. אז עכשיו גם דובר קוסשוילי חוזר לדבר את שפת אימו, חוזר לטפל בדברים האישיים שלו, בשורשים שלו. אני רק מקווה שזה בא מכוונה טהורה (אולי בגלל שדובר קוסשוילי של היום מבוגר ביותר מ-20 שנה מהדובר קוסשוילי שעשה את "עם חוקים" – הסרט הקצר. אולי הוא באמת בוגר יותר) ולא מרצון נואש להצלחה מסחרית.

אני לא זוכר הרבה מ"עם חוקים" הקצר. אני זוכר שאלון אבוטבול דיבר שם גרוזינית שוטפת. אני זוכר שהיה שם עניין עם ילד שכנראה גונב כסף, ועם אבא (אבוטבול) שמחנך אותו ע"י תספורת בכוח עם מכונה. לא הצלחתי למצוא חומר על הסרט החדש, ואני לא יודע מי בקאסט, אבל אני כן יודע שהוא אכן צולם, ואני מקווה שהוא טוב, כי "חתונה מאוחרת" באמת היה סרט מצוין (וגם חלקים מ"מתנה משמיים" היו משעשעים), כך שהאדון אכן מוכשר, ואני מקווה שהוא יחזור מהכפור. ואם אכן כך יקרה, זה יהיה קאמבק מארץ הקאמבקים. הלוואי.

עד כאן הסקירה להפעם. כשחיפשתי באינטרנט חומר לפוסט הזה נתקלתי בהרבה מאוד שמות של סרטים ובמאים/יות עם סרטים על האש, וניסיתי ללקט לפוסט הזה את הכי מעניינים. עם זאת, יש לא מעט סרטים אחרים שיכולים להפתיע. למשל, למתן יאיר ("פיגומים") יהיה סרט חדש השנה; יש פרויקט שנקרא "קריוקי" בבימויו של מישהו שנקרא משה רוזנטל, ובכיכובם של ששון גבאי וליאור אשכנזי שעוד לפני שהושלם מעורר עניין רב בחו"ל (נדמה לי שכשיגיע זמנו של הסרט הזה הוא יקבל דחיפה שיווקית מסיבית); "עולה לראש" של דניאל אדר אמור להיות להיט הקיץ התורן (לפעמים אלו גם סרטים לא רעים בכלל. עיין ערך "המוסד" של אלון גור-אריה, למשל). ואני מזכיר עוד פרויקטים משנים שעברו שלא היו מוכנים שכבר היו אמורים להיחשף וטרם ראו אור מקרנה, למשל "התנור" של ג'ייק פאלטרו ו"בתולים" של מאור זגורי (כן, שמעתי שמועה שהפרויקט הזה לא מת). ואם רק נוכל לחיות בלי כל מיני חיידקים באוויר, נוכל גם לבוא לקולנוע ולראות את הסיפורים האלו שלנו, מכאן ומעכשיו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “לקראת 2022 בקולנוע הישראלי: סקירה

  1. היי איתן ידוע לך משהו על הסרט "אדמה בוערת" של לירן שטרית? (הבנתי שהוא אמור לצאת בזמן הקרוב, משחקים בו בין היתר נתי רביץ ריקי בלוך ואסף הרץ)

    תודה דני
    —-
    איתן לדני: כשעשיתי תחקיר לפוסט הזה, "אדמה בוערת" היה אחד מהשמות שקפצו לי לעין, אבל כדי לא לפרסם פוסט עם גודל מפלצתי, הייתי חייב לסנן ולהוריד כמה שמות. בגדול, זה יכול להיות סרט מעניין על יחסי דתיים-חילונים, ימין-שמאל, מתנחלים ולא מתנחלים, ואולי אפילו יחסי ימין – ימין (קיצוני ופחות קיצוני).
    לגבי "אמור לצאת בזמן הקרוב" – זה ממש לא. הקורונה והאומיקרון משגעים את כל העולם, וגם את חברות ההפצה. מצד אחד אתה רוצה שאנשים יחשפו לכמה שיותר סיפורים ישראלים, ומצד שני, אנשים מפחדים לצאת מהבית, ולא מעט סרטים טובים נכשלים עכשיו בקופות רק בגלל זה. יש תור גדול מאוד של סרטים ישראלים שלא יצאו מסחרית עוד מלפני הקורונה. אני מניח ש"אדמה בוערת" יהיה חלק מתחרות האופיר הקרובה, ואולי הוא גם יהיה בפסטיבל ירושלים, אבל הפצה מסחרית? בקצב הזה, זה יקרה רק ב-2025.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s