תמונת הנצחון: הביקורת

נתחיל מהסוף: כן, זאת הפקת פאר. ממש. משהו שלא נראה כמוהו בארץ זה זמן רב. אולי אף פעם. צילום מרשים מאוד, בימוי התרחשויות של במאי מיומן שיודע לעשות סדר בבלגן העצום של המלחמה – יש כאן סרט מאוד יוצא דופן מבחינת גודל.

אבל מבעד לערפל המלחמה (ויש כאן הרבה עשן ערפילי והרבה מלחמה) אני מתחיל לתהות מהי התכלית של תמונת הנצחון? וכאן העניינים מתחילים להסתבך. כי מה שאני מבין מהסרט הזה הוא סוג של הצהרה של אבי נשר: תשמעו, אנחנו נלחמנו כל כך הרבה כל הזמן בינינו לביו עצמנו, בין ימין לבין שמאל, עד ששכחנו מהו הבסיס לקיומנו כאן. שכחנו למה המדינה הזאת קמה בכלל. אנחנו כבר לא ידעים מה זאת ציונות.

כן, "תמונת הנצחון" הוא סרט פטריוטי. סרט שמהלל את הגבורה היהודית, והופך את הנוכחות הערבית באזור לסוג של ישות של רשע. דווקא בזמן שהערבים הפכו לחלק לגיטימי ופעיל בשלטון, דווקא אז יוצא סרט שמנסה להחזיר אותם לקופסה הקטנה שיהודים שמו אותם בתוכה במשך שנים ארוכות. אבי נשר בא להזכיר לכולם שהאדמה הזאת היא של היהודים. קודם כל תזכרו את זה, אח"כ נדבר.

הערבים בסרט הזה הם בעיקר צמאי דם, ששים אלי קרב, רוצים לזרוק את היהודים לים. הצלם, זה שמוביל את הסיפור, הוא לכאורה הערבי ההומני. הוא זה שמחפש סיפורים אנושיים בתוך המלחמה. אבל הוא גם זה שמתרעם על הסכם השלום של מצרים עם ישראל, כי איך נשכחו גיבורי העם המצרי שמסרו את נפשם במלחמה כנגד האויב הציוני. אני חושד שהוא אומר את זה מתוך קנאה בעם היהודי שיודע להוקיר את מתיו שנפלו על קידוש המדינה הזאת, מדינת ישראל, מדינת היהודים.

כל הפסקה האחרונה הזאת נשמעת לי אנכרוניסטית. ואולי היא באמת כזאת. בסרט שחוגג את הגבורה היהודית במלחמה על המדינה הזאת, אני מסתכל ותוהה אם כל מה שעברנו בעשרות השנים האחרונות, הסכם אוסלו, פיגועים, ברוך גולדשטיין, חטיפת הנערים, וסיפורו של מוחמד אבו ח'דייר  – האם כל אלו לא הוכיחו שיש כאן יותר מעם אחד, ויש כאן יותר מדרישת בעלות אחת על האדמה הזאת. אבל אז מגיע הסרט הזה, ובעזרת פירוטכניקה עצומת ממדים מנסה לדחוף לתוך הגרון את אותה בעלות יהודית על האדמה. נתחיל מזה, ואז נדבר.

אבי נשר גם לא ממש מצליח לספר את הסיפור. כל הסרט מתרחש במקום קטן, ניצנים, ויש בו ערב רב של דמויות. "תמונת הנצחון" טוב מאוד בתיאור הדינמיקה הקבוצתית הקולקטיבית של ההוויה היהודית של ההתיישבות ב-1948. דינמיקה שובבה, משעשעת, עירוב של שחוק ורצינות, היוצר מציאות נעימה במקום חם ומעיק, אבל כשמפרקים את אותו קולקטיב לבודדים, אין כאן באמת בניית דמויות. כל סיפור אישי של כל דמות נשאר תיאור פעולות ברמות הבסיסיות ביותר, וכך כל משבר אישי שיש לכל אחת מהדמויות לא באמת מצליח לחדור את הרגש. אין כאן באמת כר פורה לשחקנים ולשחקניות לגלם דמויות, ואין כאן באמת דרמה שבאמת תסחוף אותי להאמין ביישוב היהודי מתוך האינדיבידואלים שמקיימים אותו.

יש רק שני יוצאי דופן מבחינת השחקנים – ג'וי ריגר, כמובן, שמביאה גם לכאן את הנחישות המשולבת עם פגיעות, ומהצד השני, עלא דקה, בתפקיד מפקד הכוחות המצרים, הוא אדם חדור אמונה בצדקת דרכו, גם אם הוא מוצג ע"י נשר כרוע המוחלט. דקא מצליח למצוא קצת אנושיות באיש הרע.

אז מה שנשאר הוא הרבה פירוטכניקה, מרשימה מאוד, מצולמת ומנוהלת נפלא ע"י במאי ותיק שיודע מה שהוא עושה, אבל כל זה לא מצליח באמת לסחוף אותי, כי הסרט הזה הלך אחורה מדי, לתקופה בה הערבים היו הרעים המוחלטים והיהודים הטובים המוחלטים, אבל הרבה דם (משני הצדדים) נשפך מאז, והיום המציאות נראית לי הרבה יותר מורכבת, מאוד אחרת מ"תמונת הנצחון".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “תמונת הנצחון: הביקורת

  1. הפעם ממש לא מסכים איתך. אתה מבקר תחת נרטיב חזק שטבוע בך.
    אני, וכל שהיו עימי בסרט יצאו ברושם אחר לגמרי.

  2. יורם סלע
    אני יצאתי עם כאב ראש מצלילי האקדחים ואני בן 24 זה לא אמור לקרות ראיתי את "ויהי בוקר" רק כדי לנקות את הראש. אני חשבתי שהסרט הולך להיות המלודרמה הרגילה של נשר מ"הסודות" עד "סיפור אחר", אבל לא זה סרט מלחמה עם כמה רומנים מפוזרים פה ושם ומסר שבומבסטיות זה הדבר הכי חשוב בנרטיב וכדי שיזכרו אותך ולשאול האם זה באמת חשוב לחיים האישיים שלך גם זה היה רק בסוף הסרט. משעמם, בומבסטיות משעממת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s