לפני שבתי הקולנוע המסחריים חזרו מהקורונה, הסינמטקים כבר הקרינו סרטים, בחלקם בהקרנה מסחרית. אחד מהם היה הדוקומנטרי הזה על עשור בחיי המדינה הזאת. העשור של שנות ה-90. עשור שהתחיל בשיחות שלום במדריד עם ממשלת הליכוד בהובלת יצחק שמיר, והסתיים בשיחות שלום בקמפ-דיויד, בין אהוד ברק לבין יאסר ערפאת. כידוע, עד היום אין שלום. דרור מורה מראה בצורה אינטליגנטית ומרשימה שמעבר ללחצים הפוליטיים מכל כיוון, מה שמכריע בסופו של דבר הוא הגורם האנושי. היכולת לבנות אמון ואפילו ידידות של אמת בין אויבים. ארבעה ראשי ממשלה כיהנו בישראל בשנות ה-90 (שמיר, רבין, נתניהו, ברק). רק לאחד מהם, לפי "הגורם האנושי", ניתן באמת לקרוא "מנהיג". רק יצחק רבין באמת הוליך את המדינה תחת קשיים עצומים במסלול שבסופו אולי היה ניתן לראות את סוף הסכסוך. רק רבין באמת ניסה לבנות מערכת יחסים של ממש עם הצד השני. כל השאר (גם אהוד ברק מהשמאל, וגם אלו הימניים יותר) הקשיבו לעצמם ולבייס הפוליטי שלהם יותר מאשר הם הקשיבו לאחרים. ו"הגורם האנושי" מראה את כל זה בעזרת טכניקה יפהפייה שממש נוטעת אותנו בזמנים ההם, אבל הטכניקה הזאת יודעת לא להאפיל על המסר. סרט מרתק.
הסרט הזה היה מתוכנן לצאת להקרנות מסחריות ב-19.3.2020. היו כבר הקרנות לעיתונאים, והכל היה מוכן. ב-15.3.2020 העולם נסגר. כשהעולם נפתח, "ואז רקדנו" היה אחד הסרטים הראשונים שאווררו, אבל אז הקהל עדיין היה בתוך הקונכייה של הקורונה, והסרט הנהדר הזה התפוגג, וחבל. סיפור אהבה יפהפה בין שני גברים בלהקת ריקודי עם גרוזינית, במקום שמרן מאוד, שבו חייבים להיזהר ולשמור על אהבות "אסורות" בסוד. אהבות שכאלו עלולות להכריח את האוהבים לברוח מהתרבות שלהם, מהבית שלהם, אבל מה שבעיקר יפה ב"ואז רקדנו" הוא המלחמה של גיבור הסרט להיות גרוזיני והומו. שני אלו לא חייבים לסתור אחד את השני. אלה שפספסו את הסרט הנהדר הזה, מאוד מומלץ לחפש אותו.
מאוד הופתעתי כמה אהבתי את הסרט הזה. סרט קצת ארוך, שבמרכזו בטן דרמטית לא קטנה, אבל זאת גם השאלה של איך ניגשים לסרט הזה. כי אם מגיעים לראות סרט מתח על אבא במשימה לשחרר את ביתו מהכלא בצרפת – אז כן, יש חלקים רבים בסרט שבהם לא ממש קורה משהו. אבל טוד מקארת'י הוא במאי צנוע, והצניעות הזאת פועלת על אש קטנה ומרגשת אותי כחוויה מצטברת. מדובר בדרמה על אב שמגלה דברים שלא ידע על ביתו, דברים שלא ידע על האופי הרצחני של אנשים מאוד קרובים אליו, אולי אפילו של האמריקנה כפי שהוא מבין אותה. הוא נאבק להוכיח את חפותה של ביתו, אבל הוא מגלה דברים איומים אחרים עליה, על עצמו, על אמריקה. סרט שקט שחודר לנשמה באיטיות. ונשאר שם.
כששואלים על מה הסרט, התשובה היא: על אלצהיימר. ואז: למי יש כוח לראות סרט על זה?
הסרט הזה מוצג בימים אלו בקולנוע, אבל גם הוא קורבן של הקורונה. בימים אחרים היו רואים אותו יותר אנשים בקולנוע. בשבוע הבא הוא כבר כנראה ילך לאיבוד. וכל כך חבל. זה סרט שכאילו עושה אדפטציה של סיפור ישן מיוון העתיקה, אבל למעשה, הוא מספר על חוסר היכולת שלנו כקבוצה, כעם, לקבל זרים, שונים מאיתנו. סיפור מרגש עם שחקנית ראשית מחשמלת (קוראים לה נעימה ריצ'י) שמראה עד כמה קל לנו להיכנע לדעות קדומות ולדחוק אוכלוסיות שלמות אל מחוץ למיינסטרים רק כי הן שונות מאיתנו. סרט חודר קרביים ומרתק.
הייתי אמור לתעב את הסרט הזה, שכמעט כל רגע בו מושר. כמעט כל רגע בו הוא ספקטקל עם מוסיקה, והאנשים כאילו הולכים לאיבוד בו, אבל לאוס קאראקס, באופן פלאי, מצליח לעשות קסם לא מובן, וליצור שירים שכאילו מלגלגים בארסיות על הרגש, ובאותה נשימה לרגש אותי. לשיר " אני אוהב/ת אותך כל כך" ובכך לשאוב את האמת על האהבה מהסרט, ומיד אח"כ לביים סצנת אהבה אפקטיבית ומרגשת. "אנט" הוא סרט סרקסטי ואכזרי על עולם האמנות, ובאותה נשימה הוא מרגש ואוהב. דבר והיפוכו בסרט שכאילו מדבר (שר) את המובן מאליו, ובכך כאילו הופך את המציאות למגוחכת, ואז, בכל זאת, יודע לרגש עם אותה מציאות. משחק סוחף של אדם דרייבר, ובימוי מטורף של קאראקס יוצרים סרט מאוד לא רגיל שנשאר איתי הרבה אחרי שיצאתי מההקרנה.
הסרט הזה יצא לפלטפורמות דיגיטליות ב-2020, וכשבתי הקולנוע נפתחו, הסרט הזה גם עלה למסכים הגדולים, ויחסית לשנת האפטר-פארטי של הקורונה, לא מעט אנשים באו לראות אותו גם במסך הגדול, ובצדק. לכאורה מדובר בקומדיה רומנטית שכמוה נעשו כבר רבות – סיפור לולאת זמן על גבר ואישה שחיים את אותו היום שוב ושוב עד שהם יתאהבו ויצאו מהלופ. אבל בתוך הסרט המאוד מהנה ומאוד מצחיק הזה מסתתרות לא מעט שאלות פילוסופיות על משמעות החיים, על הטעם לחיים בימים ארוכים של שגרה, האם האהבה יכולה לתת טעם לחיים גם במציאות שחוזרת על עצמה שוב ושוב, והאם האהבה יכולה לשבור את השגרה הזאת. ממתק לרגש ולמחשבה בסרט מאוד מהנה.
אולי ההפתעה הכי גדולה שהייתה לי השנה בקולנוע. כמעט אף אחד לא בא לראות את הסרט הזה, כי – מה, למה לי פוליטיקה עכשיו, וגם, אוף, במאי עושה סרט על במאי שכועס על מירי רגב? פפפ….
זה לא קורה לי הרבה. חוויית הצפייה בסרט הזה (בקולנוע!) בשבילי הייתה רכבת הרים רגשית. בחלק גדול מהזמן ישבתי עם אגרופים קפוצים ממש על קצה הכיסא. הסרט הזה סוחף בצורה ממש פיסית. סיפור שמתחיל כמעט פשוט מדי בהדרגה הופך ללונה-פארק קולנועי צבעוני מאוד, כשהצבע השולט הוא צבע הדם. סרט על המחיר הכבד מאוד שאנחנו משלמים על הגשמת חלומותינו. אלמנטים של אימה, הרבה מוסיקה, הרבה קסם, שהוא אולי גם קסם משכר ומסוכן מאוד – סרט גדול ומצוין שתפס אותי לא מוכן. כן, ראיתי סרטים של אדגר רייט בעבר, ובעיניי רובם היו חמודים שכאלו, אבל "אתמול בלילה בסוהו" זאת כבר אופרה אחרת. רייט משקיע את כל כולו בסרט הזה, וזה הרבה מאוד, וזה לגמרי השפיע עלי באולם.
זה היה אמור להיות הסרט המגוחך של השנה. מצגת של ציורים שמספרת סיפור ישן – בערך כמו בשיעור היסטוריה בבית הספר. אבל הסרט הזה הוא קולנוע כל כך מרתק ובלתי נתפס – במקום שבו התמונות לא זזות – הסאונד, עיצוב הפס-קול, המוסיקה, קולות השחקנים, העריכה, ומעל הכול – התסריט – הכול מתגבש ליצירה כל כך יוצאת דופן שמדברת על הימים ההם וגם על הזמן הזה. סיפור נפילת בית שני בשנת 70 לספירה מראה בעצם איך העם הזה, העם היהודי, מתפורר מבפנים בגלל פנאטיות דתית, ובגלל חוסר יכולת להשלים עם אנשים שחושבים אחרת ממך, וזה מיד שולח אותי לזמן הזה, כשעוד היה כאן ראש ממשלה שהחזיק בקרנות המזבח בכל הכוח, וכשהוא ניתק מהן, עד היום בעיניי חלק מהעם הזה הממשלה הקיימת היא לא לגיטימית. סרט שמספר סיפור היסטורי שמשליך על ההווה בצורה מאוד ישירה, ועושה את זה באמצעים אמנותיים מאוד לא שגרתיים, ועם כשרון מרתק וסוחף. סרט אדיר.
פסטיבל דוקאביב השנה היה הפסטיבל הראשון שאחרי הקורונה שבו הייתי, אבל לא רק בגלל זה הוא היה פסטיבל משובח במיוחד. את "להיות ענת קם" ראיתי לקראת סופו, כשכבר שמעתי עליו כמה דעות, בחלקן לא אוהדות, בעיקר בגלל הוויכוחים בין גיבורת הסרט לבמאי, אבל בעיניי זה סרט מאוד נוגע ללב על אישה שבעברה הלא מאוד רחוק יש אירוע משנה חיים, ומאז כל מה שהיא עושה הוא לנסות להשתחרר מאותו אירוע, ומצד שני, האירוע הזה במידה מסוימת מגדיר את עצם קיומה, והיא נאחזת בו, כך שהוויכוחים בעיניי הם לא בין ענת קם לבין שלומי אלדר, אלא בין ענת קם לבין עצמה. ענת קם מנסה להשתחרר מה"ענת קמיות" (במילים שלה בעצמה) אבל גם מחבקת את עצם היותה עיתונאית חוקרת וחושפת. סרט מרתק על אישה שהולכת לאיבוד בארה"ב ובישראל.
יצאתי מהעבודה ב-15:30. בתחנת הרכבת בהרצליה עליתי על הרכבת המהירה לירושלים בשעה 16:00. בשעה 17:00 הגעתי לתחנת יצחק נבון בירושלים. עוד 10 דקות לוקח לטפס ממעמקי האדמה עד לפני שטח. הקרנת הסרט בסינמטק ירושלים תוכננה ל-17:30. לקחתי מונית. היו קצת פקקים. הגעתי על הדקה.
לא היו לי שום ציפיות מהסרט הזה. אבל הוא נשאר איתי הרבה אחרי שראיתי אותו. סרט שמתחיל כשעשוע לא מזיק, סיפור על כמה סטודנטים, חברים הכי טובים, שחולקים את חייהם במעונות, ממשיך כתעודה מחרידה של השפעת כוח אלים שאנשים חזקים מפעילים על חסרי היכולת. אסון שמתרחש במעונות מפרק את החבורה העליזה הזאת מבפנים כשהדיון הוא איך להגיב אל מול המעמד השליט שמנסה לנהל את האירוע בעצמו מבלי לתת לאף אחד אחר קול או מעמד. סרט שמתחיל שמח הופך בהדרגה לשחור ומאיים, וההגבלה בין זמן האירועים (רוסיה הסובייטית של 1984) לבין ההווה של היום (ברוסיה, אבל לא רק שם) היא די ברורה. סרט חודר קרביים וגם מעורר מחשבה.
שני סרטים נורבגים על התבגרות נשית מאוחרת הגיעו השנה לישראל. אחד אפילו אמור להיות מופץ כאן מסחרית ב-2022 ("האדם הגרוע בעולם". סרט נהדר). הסרט השני, נהדר גם הוא, הוא "נינג'ה בייבי". סיפור על אישה צעירה שכל מה שהיא רוצה הוא לעסוק במה שהיא אוהבת (ציור קומיקס) ולעשות קצת חיים. קצת בילויים, קצת לשתות, קצת סקס מזדמן. ואז מתברר לה שהיא בהריון. ואפילו בשלבים המאוחרים שלו. אז מה עושים???
כבר כמה וכמה שנים שאני מאוהב בקולנוע הרומני, אבל השנה הייתה שנה חזקה במיוחד לרומנים. חוץ מהפורנו הרומני שכנראה יגיע גם למסכים המסחריים בישראל בקרוב, היו עוד כמה סרטים מצוינים. זה אחד מהם. סיפור שמתחיל במחווה פשוטה, כמעט חסרת חשיבות, אבל המעשה הקטן הזה מתחיל לגלגל שרשרת אירועים טראגית. נערה בת עשרה מתנדבת בבית חולים. היא נותנת במתנה שרשרת לילד חולה סרטן. האבא מאשים את אחת האחיות בבית החולים בגניבה, לא מאמין לסיפור של הבת שלו. וההמשך הוא דרמטי מאוד. סיפור על גבר חולה שליטה, שחושב שבעזרת כסף הוא יכול לקנות את כולם ולשלוט בכולם, והנה, הוא מאבד שליטה על החיים שלו ושל אחרים. סרט מרתק שמבויים בביטחון ובצניעות, מתפתח בהדרגה לרמות רגש גבוהות מבלי להיכנס להיסטריה, עם משחק מצוין של כל הקאסט ועם חומר למחשבה בתום ההקרנה.
עוד אחד מבציר דוקאביב 2021 המשובח. הדבר הראשון שקופץ לעין כשצופים ב"חורים" הוא שהסרט הזה לא נראה כמו סרט דוקומנטרי. הצילום יפהפה, מוקפד. ואחרי זה מגיעה הסבלנות של שירלי ברקוביץ', שמספרת את הסיפור הזה עם הרבה אמפטיה לדמות הראשית, והתוספת של הסרט הזה היא החוכמה שלו לקחת סוג של ז'אנר שהפך פופולרי בשנים האחרונות, ז'אנר ה"פשע האמיתי", ולא להתפתות לסנסציוניות של הגילויים בחקירה של המקרה, אלא להיצמד לדמות הראשית ולעוול שהוא מרגיש שנגרם לו. קרה לו הנורא מכל, וכל מיני גורמים כאלו ואחרים פועלים בצורה מושחתת ורק הוא נשאר מאחור כואב כאב עמוק ושקט. וברקוביץ' מתרכזת בכאב הזה, בסרט סבלני שמעוצב בצורה יפהפייה, וכל העשייה הזאת יוצרת סרט מרגש ואינטליגנטי.
סרטים בשוט אחד הם כבר לא משהו יוצא דופן. ראיתי כמה כאלו. לכאורה – תצוגת תכלית של בימוי. הסרט הזה הפתיע אותי בשקט שלו. יום עמוס ולחוץ במיוחד בחיי הדמויות שעובדות במסעדת יוקרה אנגלית, אבל הסרט הזה צנוע, בונה את המתח שלו מלמטה, בסבלנות, עם עריכה שקטה (יש כאן שוט אחד ארוך ומתמשך, כך שאין עריכה, אבל בימוי המצלמה עורך את ההתרחשויות כך שדמויות מסוימות נעלמות וחוזרות בתזמון מדויק), וכל זה מבלי לאבד את הדופק של הדמויות שנשברות וקורסות תחת העומס המתגבר בהדרגתיות. למרות שלכאורה ידעתי למה לצפות, הסרט הזה הפתיע אותי, ואז הוא גם ריגש אותי בזכות הצגות המשחק הנהדרות והתסריט החכם.
עוד סרט רומני מצוין שראיתי השנה. עשור אחרי "יום שלישי אחרי החגים", חוזר ראדו מונטאן להראות איזה במאי נהדר הוא. הסיטואציה בבסיס הסרט הזה, לכאורה, סטטית: שני אנשים מתנדבים לחלק אוכל לנזקקים לקראת החג. הם לוקחים כמה חבילות אוכל, עולים על ג'יפ, ונוסעים למקומות מרוחקים יותר, כדי לעזור לאנשים מעוטי יכולת. בדרך הם אוספים איש זקן שצריך להגיע לאיזשהו מקום. טרמפ. אבל אז הג'יפ נתקע בדרך, הזקן מתברר כסנילי ומאוד נודניק, הלילה יורד, הקור של החורף הרומני מתחיל לחדור לעצמות, ורוח הנתינה שאיתה יצאו החברים לדרך עומדת למבחן. למרות שהמצב סטטי, קורים בסרט הרבה דברים, רמת המשחק של כל הקאסט גבוהה מאוד, והסרט מכניס אותי לתוך מציאות הדמויות מהר מאוד, גורף אותי לתוך חייהם בדרך כמעט בלתי אמצעית. זהו הקולנוע הרומני במהותו הבסיסית ביותר – הרגשת מציאות חריפה, סרטים פשוטים ודלי תקציב, אבל עם הרבה כשרון ועם הרבה מחשבה, זהו סרט מרתק ומרגש (וכבונוס, אחת השחקניות מ"יום שלישי אחרי החגים" מופיעה גם כאן. וגם כאן היא מצוינת).
זה כבר הסרט השני של קוסמאנן שאני רואה. ובהחלט אפשר לומר שסוף סוף, הקולנוע הפיני הוא לא רק קארוסמקי. כמו בסרטו הקודם, גם כאן יוצר קוסמאנן דרמה מוקפדת, עם הרבה מחשבה מאחוריה. "תא מספר 6" מתרחש כולו ברוסיה. אישה צעירה פינית צעירה מאוהבת באישה רוסיה, והן קובעות לנסוע ביחד למקום כלשהו לצורך מחקר הקשור ללימודים של שתיהן, אבל הרוסייה מבטלת ברגע האחרון (היא אומרת שזה בגלל עבודה. את הסיבה האמיתית נדע רק בסוף הסרט). אז הפינית נוסעת לבד. בתא מספר 6 ברכבת היא פוגשת גבר די פושטק, אבל מערכת היחסים המפתיעה ביניהם (באמת מפתיעה. זה לא שהם נופלים זה בזרועות זו פתאום. זה לא הוליווד פה) תמלא את הסרט בהרבה רגש, הומור, ומחשבה. סרט לכאורה צפוי, אבל יש בו הרבה לב, ולא מעט פניות מפתיעות שמעלות את הרגש מלמטה במיומנות. סרט יפהפה.
סרט של הלם טוטאלי. סך הכול שעה. זה כל האורך של הסרט הזה. אבל הוא כמוסה מרוכזת של מחשבה על דיכוי של נשים לאורך דורות ארוכים, מהעבר הרחוק, ועד ליום הזה, ועד כמה תוצאות הדיכוי הזה כואבות. זה מתחיל בטיפול בעיזבון של סבתא ז"ל, ממשיך אל חקירת עברה, דרך שני מקרים שבהם דיכוי נשים שונות בידי גברים מספר סיפור מחריד על מה שקרה בעבר, ומגיע עד להיום, להתקף חרדה אמיתי אל מול המצלמה, ואל התקווה, שבכל זאת, האהבה תרפא. סרט מרגש בצורה בלתי רגילה, אבל גם מעורר מחשבה. סרט אדיר.
איתן 