ליקריץ פיצה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Licorice Pizza)

בחיי שאני לא מבין את הסרט הזה

זה לא שהסרט הזה רע. הוא לא. יש בו לא מעט סצנות נהדרות. אבל מבחינתי שום דבר לא מתחבר לשום דבר. אני לא הבנתי על מה הסרט הזה.

האם יש כאן סיפור על הוליווד, מקום קר, עסקי, ומזויף, אבל גם מקום לידת החלומות?

גיבור הסרט הוא מעין שחקן צעיר שמנסה להצליח, והוא גם לוקח את הצלע הנשית בסיפור לביקור קצר בעיר החלומות. אבל אין ממש מעקב אחרי הקריירה שלו או שלה (הצלע הנשית רק טועמת מהביזנס הזה שנקרא שואו. הזכר יותר מנסה, אבל גם כאן אין ממש התעמקות).

יש גם המון הופעות אורח של שחקנים מפורסמים יותר או פחות, שאני מניח שבאו בשמחה להופיע בסרט של פול תומס אנדרסון. אבל להרגשתי עצם ההופעה שלהם היא העניין. הם לא ממש עושים שום דבר בסרט הזה. בעיקר הדבר נוגע להרגשתי לבראדלי קופר. כשראיתי את השחקן הנהדר הזה ב"ליקריץ פיצה" אני הרגשתי כאילו אנדרסון לא ממש נתן לו תסריט או הוראות בימוי, אלא ביקש ממנו לאלתר. אז קופר הוא פסיכופט שדי מתאמץ להיות פסיכי, ודרכו אנדרסון אומר משהו על כל עולם הבידור המגוחך בעיניו, אבל גם קופר נעלם מהסרט כמו שהגיע, ולא ממש ברור למה הוא בא לכאן מלכתחילה.

ויש לא מעט הופעות אורח אחרות שכדאי לגלות לבד, אבל גם כאן, נדמה לי שעצם זיהוי ה"שחקנית הזאת שראיתי בסרט ההוא עם השחקן ההוא" זה הקטע כאן, ולא שהוא או היא באמת באו לעשות משהו משמעותי בסרט.

האם יש כאן סיפור על אידאליזם של צדק חברתי אל מול קפיטליזם חופשי?

אז ההוא שחקן – ילד פלא. אבל הוא גם יזם עסקי של מזרוני מים. ואח"כ של מכונות משחק. העיקר שהוא יזם עסקי כלשהו. כשמיזם נופל אין ממש השפעה על חייו. היא, באיזשהו שלב, הולכת לעבוד בשביל פוליטיקאי שנמצא במסע בחירות. איזשהו סוג של אידאליזם לתקן את העולם העסקי לטובת האזרחים. וגם זה מהווה רק חלק קטן מהסרט. העניין העסקי שלו קם ונופל ולא עושים מזה עניין, וגם סיפור הפוליטיקאי קטן מדי כדי באמת להשפיע על הסרט.

האם יש כאן סוג של גרסה צינית של "הארי פגש את סאלי"?

מצד אחד, גיבור הסרט אומר כבר בהתחלה: פגשתי את האישה שאני אתחתן איתה. אבל במשך כל הסרט הוא והיא מתכחשים לאהבה הזאת. הם ידידים. אין סקס ביניהם (למעט סצנת "אתה רוצה לראות את הציצים שלי?"). במשך רוב הסרט הם נפגשים ונפרדים כידידים. וזהו. יש חשמל ביניהם, והם מתעלמים ממנו. ו…כלום. גם זה נשאר די באוויר.

האם יש כאן סיפור על מיעוטים (יהודים, יפנים) באמריקה?

אז היא יהודייה. הוא לא. יש סצנה אחת עם ההורים שלה, ועוד כמה אינסרטים עם האחיות שלה. אבל למשפחה שלה אין ממש משקל בסרט. ויש שתי סצנות (מביכות למדי) עם יפניות. לא ברור מה קורה עם זה.

יש כאן הכול, ואין כאן כלום.

פול תומס אנדרסון הוא מהטובים בבימאי העולם היום. הסרטים שלו הם בעיקר על אובססיה. על שגעון למשהו. על חייט גאון ומטורף. על יזם נפט גאון עסקי שהוא גם איש שלא רואה בעיניים בסרט שנגמר בדם. על רוע כל כך גדול מהחיים שצריך גשם של צפרדעים כדי לשטוף אותו. פול תומס אנדרסון מסתובב בעולם של אנשים שמשוגעים ל…משהו. אנשים משוגעים.

ואיכשהו נדמה לי ש"ליקריץ פיצה" הוא הסרט הכי נורמלי של אנדרסון, מה שמוציא את הבמאי הזה מהאלמנט שלו. מצד אחד הוא אכן אפי בממדיו, ולוקח את גיבוריו למסע ארוך מאוד שבו קורים הרבה דברים, אבל אין כאן באמת גיבורים שיודעים מה הם רוצים. הסרט הזה לא עקבי במסע שלו. הוא עובר מנושא לנושא לנושא ולא באמת משאיר חותם באף אספקט שלו.

אז כן, הצילום בסרט, כמו תמיד אצל אנדרסון, אנרגטי ונהדר, ויש כאן כמה סצנות סוחפות (למשל: סצנת המשטרה שמתחילה בשוט אחד ארוך ופוער לסתות), אבל אין לזה המשכיות. כל פעם שחשבתי שהנה, משהו מעניין מתחיל, הסרט הזה שובר כיוון והולך למקום אחר. זה ברור לי שזה לא סרט רע, כי גם כאן, הכישרון של אנדרסון ניכר, אבל הוא נראה כאן לכמה סצנות בתפזורת, וכל אלו לא באמת מתרכבות ליצירה הומוגנית מעניינת או מרגשת. סרט נחמד, אבל נשכח. ממש לא משהו שמצפים מפול תומס אנדרסון, הבמאי שהביא לנו את "לילות בוגי", ואת "מגנוליה", ואת "זה ייגמר בדם". "ליקריץ פיצה" רחוק מאוד מאלו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s